כמו בכל בוקר, גם בבוקר זה השמש זרחה, שמש כתומה-אדומה, משהו
לא ברור. השמים היו מכוסים עננים אפורים וכבדים המאיימים
להוריד מבול של גשם, רוח קרה ריחפה בין ביתן לביתן. החול הרטוב
מהגשם של אמש נזל על המדרכות הצרות וחלקו אף נכנס לתוך
הביתנים, בוקר יפה בתוך גועל.
החיילים בבסיס התעורר לעוד בוקר, בוקר שהיה אמור להיות בוקר
רגיל שמתחיל מהרמת דגל, מסדר בוקר ואז כל אחד היה הולך
לעיסוקיו שלו. אך כל מי שקם באותו בוקר מיד שם לב שמשהו אינו
כשורה. מדי בוקר יצאו כל החיילים מחדריהם אל רחבת הדגל וחנית
הבסיס שבה בדרך כלל עמדו ג'יפים ממוגני ירי של מפקדיהם ובין
לבין היה אפשר לראות חייל או קצין מסתובבים בין הרכבים. אבל
אותו בוקר החניה היתה שונה, חנו בה רכבים צבאיים ואזרחיים,
מספר אמבולנסים וניידות משטרה צבאית. על צדי המדרכות ישבו כמה
חיילות ויבבו בבכי, הדמעות שזלגו מעצמות הלחיים שלהן נטפו על
הכביש שעוד לא הספיק להתייבש מהגשם. לידם אפשר היה לראות את
קציני בריאות הנפש שחיפשו חיילים נוספים שזקוקים לתמיכתם ועוד
מספר מפקדים וקצינים שפרצופם נראה כאילו הם בשוק קשה מאוד.
מאחד השבילים צצו חובשים ואנשי זק"א, בעקבותיהם הם סחבו שני
אלונקות מכוסות בבד ובשק שחור. כל הנוכחים בחניה השתתקו לרגע
כשראו את האלונקות ואת החובשים שהכניסו בדממה מוחלטת את אותן
שקיות שחורות אל תוך האמבולנסים, שני מפקדים נכנסו לאמבולנסים,
סגרו את הדלתות ועזבו את הבסיס, לאט, בלי סירנות מחרישות
אוזניים. מפקד נוסף התקדם לעבר קבוצת החיילים שהתקבצו בחניה,
סקרו את האזור כולו בסקרנות מוגברת. "מה קרה כאן?" שאל אחד
החיילים, "אנחנו נדבר על זה מאוחר יותר, תודיעו לכל מי שלא כאן
שכולם צריכים להגיע לחדר האוכל בשעה עשר, יש לנו כמה דברים
לספר לכם, עד אז אתם חופשיים" אמר המפקד, הסתובב במקומו והלך.
החיילים שנהיו הרבה יותר סקרנים חזרו ללא רצון מיוחד לחדריהם.
בשעה עשר בדיוק התייצבו כל החיילים בחדר האוכל, אף אחד לא
איחר, כולם רצו לשמוע הכל ולא לפספס שום פרט, אפילו את הקטן
ביותר. כולם שתקו, אף אחד לא הוציא צליל, כולם חיכו למפקד
הבסיס שיספר להם על מה היתה כל המהומה בבוקר. אחרי חמש דקות
שהם ישבו שם ככה סתם, נכנס מפקד הבסיס, הצדיע לרס"ר, נעמד מול
חייליו והתחיל לדבר. "כפי שאתם ראיתם, הבוקר לא היה רגיל
בשבילכם ובשבילנו" התחיל המפקד, "היום זהו יום נורא לכל חיילי
הבסיס" הוא המשיך, "הבוקר, אחת החיילות שהתעוררה משנתה, מצאה
את עצמה ישנה בגיהינום וכרגע היא מקבלת טיפול נפשי ראשוני
במרפאה. שני חברותיה לחדר נמצאו הבוקר מתות, אך הן לא מתו מוות
טבעי, הן נרצחו באכזריות בלתי נסבלת, גופותיהן הושחתו ונחתכו
לחלקים, אחת מהן אף נאכלה חלקית". כל החיילים ישבו פעורי פה,
כמה חיילות התחילו שוב לבכות, כולם היו בשוק מוחלט, כולם חוץ
מחייל אחד שכדי לא להראות חשוד עשה את עצמו מבוהל. לחייל הזה
קוראים אריק, שם משפחה לא היה לו, אך בתעודת הזהות שלו היה
רשום כ"אריק בן צ'ארלי".
אריק היה היחיד שידע מה קרה באותו לילה, למעשה הוא היה זה
שעשה מעשה נתעב זה ורצח את שתי החיילות התמימות. אריק נולד
לפני עשרים שנה בארצות הברית, עבר לגור בישראל מסיבות לא
ברורות וחי כאן לבד. אביו היה מפלצת בשם צ'ארלי, מפלצת בעלת
כוחות מיוחדים וחזקים במיוחד שנידון להסתובב כל חייו הנצחיים
ברחבי העולם כמפלצת רעה ומזיקה, וזאת מאחר שלא התקבל אל קבוצת
המפלצות האחרות שתפקידן בעצם הוא להילחם ברוע. לאמו של אריק
קראו שרי שגם היתה מפלצת, אבל היא היתה שייכת לקבוצת המפלצות.
יום אחד שרי פגשה בצ'ארלי, אחרי שלא ראתה אותו שנים רבות. כחוד
לאחר הפגישה התברר לשרי כי היא נושאת ברחמה ילד, מנהיג המפלצות
המקומי השביע את שרי על כך שהיא תמית את הילד ביום בו יצא
לעולם מכיוון שזהו בנו של יצור רע, אך כאשר התינוק נולד, סירבה
שרי להרוג את הילד ובגלל זה הוא נלקח ממנה ונזרק אל היער שאליו
נזרק בזמנו צ'ארלי, ושרי עצמה נרצחה על ידי מנהיג המפלצות
כעונש על בגידה. לאחר זמן מה צ'ארלי מצא את ילדו, כבר אז אריק
היה ילד לא קטן וידע כבר להשתמש בכוחותיו האפלים שירש מאמו
ואביו. במשך שהותו הקצרה של אריק עם צ'ארלי, אריק לא למד שום
דבר מועיל מכיוון שצ'ארלי היה כבר בשלב שבו שום דבר טוב כבל לא
היה קיים בשבילו. מדי לילה הוא חיפש עם אריק את טרפם הקל למדי
ובמשך היום הם עסקו בשינה. בשלב מסוים זה החל להימאס על אריק
והוא החליט לעזוב את אביו, תחילה לעיר אחרת ואז לארץ אחרת, אך
כשהגיע לארץ המובטחת לא סיפר לאיש מדוע עזב או הגיע, ועל חייו
המציא סיפור קבוע. במשך הזמן השתדל אריק לשלוט על היצר הרע שבו
והסתפק בטרף אחד לחמישה ימים לערך, אך כשהגיע לצבא הוא הבין
שכמעט ולא יכול יותר להשתלט על עצמו מכיוון שבילה זמן רב מדי
בחברת בני התמותה בימים ובלילות, כל הזמן מסביב לשעון.
"המשטרה הצבאית נמצאת כאן בכדי לחקור אתכם" המשיך המפקד בקול
מתון, "אל תחשבו שחס וחלילה אנחנו מפלילים אתכם בדבר מה, אך
זהו הנוהל ולכן אני מבקש מכולכם לשתף פעולה. החקירות יחלו
מעכשיו" סיים המפקד את דבריו. הוא הסתובב אל הרס"ר, הצדיע ויצא
מחדר האוכל.
במשך חצי שעה אחרי שמפקד הבסיס סיים את דבריו, איש מהחיילים לא
זז ממקומו. הדברים היחידים שזזו בחדר היו הזבובים המציקים
ועיני החיילים אשר רצו האחד בין השני כאילו מחפשות אחר מישהו
שיכל לעשות מעשה שכזה, הם אמנם חיפשו אבל פחדו להאשים מישהו.
פתאום נכנס לחדר שוטר צבאי, הוא ביקש מכמה חיילים להתלוות אליו
ומהשאר ביקש לא לצאת מהבסיס והזכיר שאף אחד לא מורשה לצאת
לביתו עד שיגמרו החקירות, מי שיצא יענש.
אריק הוזמן לחקירה ביום למחרת מוקדם בבוקר, הוא שיתף פעולה עם
החוקרים והצליח להוכיח להם שלא הוא היה זה שרצח את החיילות.
חקירה משטרתית לא היתה חדשה לאריק, הוא בילה זמן רב בכאלה,
תמיד היה אשם אך לעולם יצא זכאי, הוא ידע היטב איך לשקר
לאספסוף הזה.
אחרי שבוע כל החקירות נגמרו, איש מהבסיס לא נמצא אשם, לשוטרים
ולמפקדים לא היו תשובות הגיוניות למרות שניסו להבין את אשר קרה
במשך שבועות.
אחרי חודשיים, כל ההתרגשות נגמרה ואנשים החלו לחזור לשגרה
ולשכוח מכל הנעשה. למעשה כולם שכחו את מה שקרה חוץ מאריק
שהרעיב את עצמו בכל אותה תקופה, הוא צם בעצם עד אותו לילה נורא
שאותו אף אחד לא ישכח לעולם, והיחיד שירגיש טוב אחרי הלילה הזה
יהיה אריק בכבודו ובעצמו.
אריק הרגיש את הבטן שלו נדבקת לגב שלו, הוא היה חלש ואיבד
עשרות קילוגרמים. וכדי שאיש לא ירגיש שמשהו לא בסדר, אמר אריק
לחבריו שהוא בדיכאון בגלל שחברה שלו עזבה אותו והם האמינו.
לילה אחד אריק הבין שהוא כבר לא יכול יותר לא לאכול, היה זה
ראש חודש, הירח היה מלא וזה גירה אותו מאוד. בחוץ היה קריר,
סוף אביב, תחילת קיץ. אריק לא עצם עין במשך כל הלילה עד השעה
שתיים-עשרה. בשעה זו בדיוק ההצגה התחילה.
אריק יצא בשקט מחדרו, ונעל אחריו את הדלת. הוא טיפס על גג
הביתן בכדי שיוכל לראות אם יש מישהו שמסתובב בבסיס, מישהו
שיהווה לו טרף ראשוני. באותו זמן עברה לא רחוק משם חיילת,
מאזינת לילה, אריק שם לב אליה מיד ולבו החל לפעום חזק. פתאום
אריק הרגיש כאב חד בכל גופו, הוא הביט בידיו וראה שציפורניו
מתארכות ונהיות חדות, הוא הסתכל על הרגלים וראה את נעלי העור
השחורים נקרעים ותחתיהם התגלו עוד ציפורניים חדות, הוא נגע
בגופו והרגיש עור קשקשים, עיניו כאבו, פיו דימם וגבו התעקם
והתיישר מספר פעמים, ראשו הסתחרר והוא נפל מהגג על הארץ.
לאריק לקח כמה שניות להתאושש, הוא הרגיש מוזר וכבד יותר מצד
אחד, אך מצד שני הוא ראה שאינו עומד על הקרקע אלא מרחף מעליה,
הוא לא הצליח להבין מה קרה לו, אבל זה גם לא ממש עניין אותו,
מה שבאמת הוא היה צריך באותן שניות הוא אוכל.
אריק עלה לאוויר כמו מטוס סילון וטס לכיוון המאזינה, הוא ריחף
מעליה מספר פעמים וזו לא שמה לב אליו בכלל, הוא כיוון את עצמו
כלפי מטה, ירד אליה בשקט מוחלט וכשהיה מספיק קרוב אל ראשה, תפס
אותה אריק עם ידיו בצווארה, היא לא הספיקה להוציא רבע צליל
וכבר שכבה מתה על הקרקע, אריק הרים אותה על ידיו, התרומם אל
האוויר וטס איתה לא רחוק מהבסיס, שם בין העצים הוא הניח את
גופתה וחזר אל הבסיס.
תוך חצי שעה שכבה בין העצים ערמה של כעשרים גופות, חיילים,
חיילות ומפקדים, לאריק לא ממש היה משנה מה לאכול. הוא ישב בין
העצים עד הזריחה ואכל בהנאה את כל טרפו, ואת השאריות שנשארו
הוא פיזר ברחבי הבסיס שאליו כבר לא התכוון לחזור, היה לו חשק
לזעזע את כל העולם.
כשהשמש זרחה, התרומם אריק גבוה מעל הבסיס וזעק זעקה איומה
שהעירה את כל חיילי הבסיס שעדין נחו במיטותיהם, החיילים יצאו
בריצה מחדריהם עם נשקים דרוכים, מוכנים לירות על האויב שאולי
חדר לבסיס, ברגע שהם יצאו הם ראו את הזוועה מול עיניהם. חלקי
גופות מפוזרות, דם בכל מקום וציפור מפלצתית מרחפת באוויר
וצוחקת בצחוק רשע וזעקני. הם כיוונו את נשקיהם אל אריק והחלו
לירות, מאות כדורים טסו לעברו אך גם הכדורים שפגעו בו נבלמו
כאילו היה עשוי פלדה. פתאום אריק שם לב שהשמיים שלפני רגע היו
ריקים מענן, היו מכוסים בעננים שחורים כבדים, המחזה הזה גרם
לאריק להפסיק לצחוק ולחיילים להפסיק לירות, הם ראו משהו שאריק
לא יכל לראות. מעל לראשו של אריק נפער חור ענק בעננים וממנו
יצא אור לבן מסנוור, מאין ברק שפגע באריק וסחב אותו בכוח אל
תוך העננים, אריק ניסה להלחם באור אך לשווא, הוא פשוט נשאב
לבפנים עד שנעלם, וברגע שנעלם העננים נעלמו כאילו לא היו שם
בכלל.


26/11/03 גדוד ארז - בית שמש