אתמול מלאו לקטנה חמש. החלטתי לספר לה את סיפור סינדרלה.
חיבקתי אותה ושאלתי:
-"רוצה סיפור חדש, מתוקה?"
היא הנהנה, ואני פתחתי "פעם היתה ילדה שקראו לה סינדרלה, אמא
שלה מתה ו..."
-"לא," פסקה הקטנה. "אמא שלה לא מתה."
-"לפעמים אנשים מתים." הבהרתי לה את עובדות החיים.
-"היא לא מתה. היא רק נרדמה. היא מחכה שיבוא נסיך וינשק
אותה."
-"זה סיפור אחר, חמודה. בסיפור הזה האמא מתה."
היא ניערה את תלתליה בנחישות. "אני יודעת שהיא לא מתה. היא רק
נראית ככה. כולם חושבים שהיא מתה, אבל היא נורא עייפה והלכה
לישון. עוד מאה שנים יבוא נסיך ויתאהב בה, ואז הוא יעיר
אותה."
נכנעתי. "טוב. אז היא נרדמה. והאבא של סינדרלה התחתן עם אשה
אחרת."
הקטנה פתחה זוג עיניים תמהות. "מה, רק האמא נרדמה, והאבא
התחתן?"
-"הוא לא יכול לחכות לה מאה שנים." הסברתי לה.
-"אז למה הוא לא נישק אותה, הוא לא אוהב אותה? אני כועסת על
האבא של הילדה הזאת."
-"כן". הסכמתי. "גם אני. אבל עוד מעט גם הוא ימות."
-"לא נכון!" מחתה הילדה. "הוא לא ימות. הוא רק ילך לעבודה. גם
אבא תמיד היה אומר שהוא מת כשהוא חזר מהעבודה."
-"אני יודעת, אבל אני מספרת על סינדרלה. היא נשארה עם האם
החורגת ועם שתי האחיות הרעות והמכוערות."
-"עוד מעט אמא שלה תתעורר ותגרש אותם מהבית. נכון?"
התעלמתי מהמבט המתחנן בעיניה של הקטנה. "לא מותק, האמא חיכתה
לנסיך, והוא לא בא. עכשיו סינדרלה לבד בבית. וזהו."
-"אני לא אוהבת את הסיפור הזה", אמרה הקטנה במורת רוח.
-"חכי קצת", ניחמתי אותה. "עוד מעט יהיה נסיך, והוא יתאהב בה
וייקח אותה לארמון."
עיניה אורו. "אז הנסיך בסוף כן יבוא וינשק את אמא של
סינדרלה?"
-"לא חמודה." עניתי בקוצר רוח. "הסיפור הוא לא על אמא, הנסיך
שלה הלך. אבל סינדרלה..."
הקטנה הרימה אלי עיניים גדולות. "גם אבא שלה הלך? גם לו יש
עכשיו בית אחר, נכון אמא?"
הנדתי בראשי.
היא כרכה את זרועותיה סביבי. "אל תהיי עצובה אמא." אמרה בשקט.
"הסוף של הסיפורים תמיד טוב, ככה הגננת אמרה לנו."