בשניות הראשונות טרם הבנתי מה קרה.  
על-כן, כמו שלימדה אותי סבתי לפני שנים רבות, ניסיתי לשחזר את
צעדיי -
היה לי קר, הלכתי למטבח, הרתחתי מים, הנחתי תיון וסוכר בספל
זכוכית וחיכיתי.
המים רתחו, מזגתי אותם לכוס... אה...
הרכנתי את ראשי. ידי האחת נתמכה בשיש כדי למנוע מגופי הכפוף
לפול. השנייה הייתה לחוצה כנגד הבטן. ד ם. כמה דם. לא מרגישה
כלום.  
כשאתה רואה את הקרביים שלך נשפכים החוצה, אין לך ברירה אלא
לצרוח.
פערתי את פי בצרחת-אלם. קולי לא נשמע. רק מעין חרחור לא
אנושי.
'הצילו!' ניסיתי לזעוק. לשווא.
הייתי מבועתת לחלוטין. ההיסטריה החלה משתלטת עלי.  
'אני עומדת למות.'
שברי הזכוכית הגדולים בלטו מבטני. מה הם הסיכויים שיקרה דבר
כזה?
'הצילו אותי! אני גוססת.'
כמה דם. הפיג'מה שלי כבר ספוגה.
הם ימצאו אותי מתה על הרצפה בתוך שלולית של דם. הם לא יבינו.
אחר-כך תחדור לתודעתם ההכרה המזוויעה - והם לא יעכלו את
האכזריות שבמוות הזה.
ההורים שלי - הם עכשיו בבית. בטח משכיבים את הקטן לישון.
אם רק אצליח להגיע לטלפון...
ההגיון החל חוזר לפעולה. מצאתי את עצמי שבעת-רצון מכך.  
יותר מדי שבעת-רצון לטעמי, בתור מישהי שעומדת למות מוות אלים
ובלתי-צפוי כל-כך.
'הטלפון... הטלפון... איפה שמתי אותו?' מנסה להזכר... כ א ב.
גלים גלים של כאב חד, עמוק, מפלח. אין לי מילים לתאר את הכאב
הזה. אין לכם מושג.
כן. לאחר האלחוש שנגרם לגופי מההלם, הוא החל מעכל את הטראומה
החמורה שנגרמה לו. וזה כאב.
ובכל זאת - להשאר ממוקדת... טלפון. שיחה. הורים. מד"א.
'הנה הוא!'
הטלפון היה מונח על כוננית הספרים. נזכרתי בשיחה האחרונה
שהייתה לי, שהייתה כל-כך משעממת, עד שהתחלתי לעיין בעותק של
"החטא ועונשו" שקיבלתי לבת-המצווה שלי ומעולם לא סיימתי. איזה
מן אנשים מביאים כזאת מתנה לבת-מצווה?  
כנראה שזה כבר לא משנה. כנראה שהשיחה המשמימה הזו עם
עוד-אחת-שחושבת-שהיא-חברה-שלי, תהיה השיחה האחרונה בחיי...
'לא!' בכוחות על-אנושיים הזזתי את עצמי מהשיש (כמה שאני הופכת
דרמטית כשאני מדממת למוות) והתקדמתי באיטיות, תוך שאני נתמכת
בעצמים סביבי, לעבר הכוננית.
חישבתי את המרחק - אולי חמישה מטרים. חמישה וחצי.  
'לאט-לאט, שלא תפלי.' ההתקדמות האיטית שלי הוכיחה את עצמה. עקב
בצד אגודל, יד אחת על הבטן, מחזיקה את כל כולי מלפרוץ החוצה,
היד השנייה נשענת, נאחזת, לופתת את סביבתה.  
אבל, למרות שהספה הכחולה היפה שלי התלכלכה בכתמי דם - הייתי
מעודדת -
'אם אגיע לטלפון- אני אחיה.'
הושטתי את ידי, אצבעותיי הארוכות מתפתלות באוויר, עוד שנייה
ואאחוז בו.
כמובן שנפלתי.  
והנפילה הזו - פירושה מוות.  
שברי הזכוכית שנמנעתי מלשלוף החוצה קודם לכן, מחשש שמא אגרום
לעצמי נזק כפול, נדחפו פנימה אל תוך בשרי, אולי קרעו גם איזה
טחול או כבד, אם לא עשו זאת כבר.
הדם שלא הבנתי כיצד ממשיך לזרום - החל זורם במהירות כפולה.  
לא עמדו לי כוחותיי להתרומם. הנחתי שאני אתעלף בקרוב מהכאב או
מאבדן הדם.  
הנחתי גם שזו מחשבת ההיגיון הטהור האחרונה שאחשוב.
נזכרתי איך הסתדרו לי הדברים על הצד הטוב ביותר ברוב המקרים
בחיים. זה אף פעם לא הזיק להיות אופטימית. אוי, איזו ילדה
הייתי - בילדות, הכל נראה ורוד.
גם עכשיו. אדום זה רק ורוד כהה.
אולי לאהבה החדשה שלי יתחשק להפתיע אותי באמצע הלילה. כבר היו
דברים מעולם. הוא ייכנס, ייקח אותי בזרועותיו ויציל אותי.  
כמו שהציל אותי בעבר מנזקים שגרמתי לעצמי.  
יהיה לנו סיפור יפה לספר לנכדים. לנכדות.  
יש סיכוי שהסיפור הזה יסדר לי שבוע חופש מחלה מהעבודה. מביה"ס.
גימלים?
אני. אני דביקה.  
ראיתי נמלה על הרצפה. ממש ליד האף הקטן שלי - מסתובבת, תועה.
ניסיתי למעוך אותה עם האצבע. לא הרשיתי לעצמי.  
נשפתי עליה. היא עפה הישר אל תוך השלולית שנקוותה סביבי.
נאבקת לצאת.
לא מצליחה. טובעת.
הדם הזה שלי - לא מפסיק לזרום. לא ממש אדום, כמו שמציירים
כשילדים, עם צבעי פנדה, אלא יותר -בורדו, סמיך, מבריק - כמו
מיץ דובדבנים.
זה מזכיר לי איזה סיפור על סלוואדור דאלי, משוגע.  
כל הגאונים משוגעים.
דובדבנים... זה היה הטעם של התה. לא?
או שמא היה זה ארל-גריי?
ארל-גריי זה מחוז באנגליה אם אינני טועה... גריי?
אני יותר אוהבת ארל-גריי, אבל לפעמים בא לך איזה חידוש בתור
בחורה.
מישהו שאהבתי פעם קרא לי 'דובדבן'.
או אולי 'ארל-גריי'?

כל הגאונים... גם שייקספיר?

'הוראציו, אני מת.'