לפעמים נדמה כי אני צועדת
בשביל ארוך
שלא מוביל לשום מקום
מתחמקת, מסתתרת בין שיחים
שלא יסקלו אותי באבן.
מישירה עיניים
אך הראות גרועה
והעולם הפוך מדי מכדי להבין.
כולם אוהבים מאוד
אבל בעצם
מתחבאים כשהשמיים מתקדרים
משתנקת מהרבה מדי סיגריות
או הרבה מדי כאב
כשמנסה לגעת, לא- נוגעת
בקדרת זהב חייכנית.
מתגוננת מעצמי
מוותרת על צלמי
אני בד של משי
אך בליתי
עכשיו סמרטוט לניגוב ישבנים.
בין שבעה עשר אנשים
נשארת באותה נקודה מרצדת
בנתיים כאן, שוקלת לקפוץ מהגשר
הפעם אמות לבד.