לפעמים אני תוהה... אם היא שווה את זה.
אם היא שווה את כל הסבל שאני עובר בגללה. בגלל החיוך שלה.
אמנם היא אוהבת שאני לצידה, שאני מנחם אותה כשצריך,
אבל... היא לא מודה לי על זה, אולי היא לוקחת את זה כמובן
מאליו.
הלכתי איתה ביום חורף קר במורד השביל, החזקנו ידיים.
אני מרגיש מישהו מיוחד כשאני איתה... אני מרגיש שכל העולם מונח
בכף ידי,
כאילו שאני מחזיק את ידו של מלאך משמיים, נוגע בסם החיים.
היא דיברה... דיברה הרבה. לא ידעתי על מה.
רק הסתכלתי עליה כל הזמן. היה קשה לי להפסיק.
ראיתי את שפתיה המתוקות, הדקיקות, מנסות להגיד לי משהו.
לא שמעתי דבר ממה שאמרה.
מצד שני, שמעתי כל כך הרבה...
מחשבות הוצפו במוחי כל זמן שהותי שם... תמיד זה קורה לי כשאני
איתה.
היה כבר קר מידי, אבל לא היה אכפת לי. לא רציתי לעזוב אותה.
רציתי להסתכל עליה... רק עוד קצת.
אבל היא הייתה צריכה ללכת, כבר היה מאוחר.
היא נפרדה ממני לשלום. היא חיבקה אותי.
עד היום איני יודע כמה זמן זה היה. הרגשתי שזה היה נצח.
כל כך אהבתי אותה... רציתי שהרגע הזה יימשך לעולמים.
הרגשתי את אוזנה הקטנה, הקרה, בלחי שלי.
היה זה הרגע המאושר ביותר בחיי, והרגע המאושר ביותר שיהיה.
באותו רגע, ידעתי שאני מאוהב בה. לא, ידעתי בוודאות שאני מאוהב
בה.

למחרת, אפילו "שלום" לא קיבלתי ממנה.
מילה לא הוציאה. לא הסתכלה אפילו לעברי. הייתי מבולבל...
לא ידעתי מה קרה.
היא תמיד עושה לי את זה, כל פעם מחדש.
ולפעמים אני תוהה.. אם היא שווה את זה.
הו כן... היא שווה את זה.
היא שווה את הכל.