לך,

אני יושבת ומנסה לכתוב כל כך הרבה פעמים מה אני בעצם רוצה
להגיד פה.
אבל אני לא מצליחה, כי אני רוצה שזה יצא מושלם. מגיע לך שייכתב
עליך משהו מושלם.
מהרגע הראשון שראיתי אותך, הרגשתי כלפיך משהו.
לא, זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון, כי לא אהבתי אותך, אבל בהחלט
הרגשתי משהו. משהו טוב.

ולאט לאט, המשהו הטוב הזה הפך למשהו ממש טוב, ועכשיו הפך אפילו
למשהו מעולה.
בכל פעם שאני רואה אותך אני מרגישה משהו... מיוחד. משהו נעים.
בכל פעם שאני מדברת איתך אתה עושה לי טוב.
אתה גורם לי לצחוק.
ואני כל כך אוהבת לדבר איתך, אתה שונה מכל הבנים שהכרתי עד
עכשיו. אני לא צריכה לחשוב על כל מילה פעמיים ולנסות להכנס
לראש שלך כדי לראות מה אתה חושב על מה שאמרתי.
אני מרגישה כל כך חופשייה איתך, וכל כך פתוחה איתך.
כל כך פתוחה, אבל בכל זאת לא מסוגלת להגיד -לך- מה אני באמת
חושבת.

היה יום אחד שהרגשתי כל כך רע, מן יום מיותר כזה.
ואתה, בשיחת טלפון אחת, הצלחת להעלות לי חיוך על הפנים, חיוך
גדול, ורק בזכות ששמעתי את הקול שלך.
התקשרת למרות שהיית עסוק, אתה לא יודע כמה שמחתי. ממש הייתי
מאושרת.
אח... אם רק היית לידי...
אבל זה רק "אם" כי בינתיים לא קורה שום דבר, לצערי.
אתה לא מראה ממש סימנים של רצון להתקרב, למרות שפעם כן הראית.

אני מפחדת שאולי אתה בכלל לא רוצה להכנס לקשר רציני, קשר של
יותר מסתם ידידות. אולי אתה פשוט ביישן.

אני מנסה לא לצפות ליותר מדי, כי אני מפחדת להתאכזב, אבל אני
לא מסוגלת.
זה יותר חזק ממני.

רציתי להגיד לך תודה.
תודה על תקופה כל כך נהדרת, ותודה ענקית על שאתה מי שאתה.
אני מודה על כל רגע שאני איתך.

אוהבת ומקווה רק לטוב,
נעמה