שוב שוקעת בתוכי
מחפשת מרגוע לנפשי המעורערת.
חושבת שאולי בעצם זהו החופש שלי-
העצב שלי.

חוזרת לנקודה השיגרתית
רק שהשגרה התחלפה בבדידות.
ועוד שקיעה, ושוב יורדת אפלולית
ועוד יום עבר בלי מעשה, למרות הדיבורים היפים.

אולי הנרות הם באמת דרך להעלים את האופל
אבל לא מדובר פה בחברים משמחים
אלא בחיוכים שעוברים, והתרגשות שנרגעת
ומשאירה מאחוריה ילדה קטנה לבד.

באמת מכורה לתשומת לב
בלעדיה אני סתם אני.
בורחת לשמחה שלי
אבל אני בסך הכל ירח כבוי.




23.11.03