היא עומדת מול הבניין הישן, מתבוננת בכניסה. הקירות מתקלפים,
הדלת פרוצה, הרצפה סדוקה, הכל מלוכלך כל כך ומוזנח. היא נושאת
את עיניה ומביטה בחלון בקומה הראשונה. התריס מוגף, אבל היא
יודעת שהם שם. פעם היא אהבה ללכת לשם. פעם, כשהיא הייתה קטנה.
היא זוכרת את הביקורים שלה אצלם, כמעט מדי יום מיומו. בבוקר,
בצהריים, בערב. בכל פעם שהיא הייתה שם, היו מפנקים אותה.
ממתקים, צעצועים, סיפורים מיוחדים... היא הייתה יושבת שעות
ומדברת איתם. אבל כבר שנים שזה לא ככה. חמש שנים שזה כבר לא
כמו שהיה.
היא לוקחת שאיפה עמוקה מהאוויר, ונכנסת פנימה. נוקשת שלוש
פעמים על הדלת של הדירה הראשונה, ומחכה שיפתחו. היא מסתכלת
סביבה, על חדר המדרגות הישן והמוזנח. הדלת נפתחת, והיא נכנסת
לדירה החשוכה. האוויר מחניק, והכל חשוך. היא מדליקה את האור,
וממצמצת. הכל כל כך מלוכלך ואפור. הקירות מתפוררים, הכל זרוק
ומפוזר. היא מסתכלת על זה שפתח לה את הדלת. היא זוכרת אותו חזק
ורענן. היא זוכרת את הממתקים שהיה מביא לה, את המשחקים שהיה
משחק איתה. והיום, היום הוא שבר כלי. מתקשה לחשוב, מתקשה
לתפקד. היא מסבה את מבטה ומתבוננת בדמות השנייה, שיושבת על
הספה. גם היא מכופפת ומקומטת כולה. שבר כלי. מתקשה לחשוב,
מתקשה לתפקד. היא מרחמת עליהם. על שניהם. היא ניגשת לשולחן, לא
אומרת מילה. מבין כל החפצים הפזורים היא דולה בובה קטנה, ישנה
מאוד. בובה קטנה, שערה זהוב, שמלתה ורודה. היא זוכרת את הבובה
הזאת. בכל פעם שהיא הייתה שוקעת בעצב, הם היו מעודדים אותה
בעזרת הבובה הזאת. היא לא ידעה כלל שהבובה נשמרה, היא חשבה
שהיא אבדה לפני שנים.
דמעה מתחילה לבצבץ בעינה, אך היא מוחה אותה במהירות. אסור לה
להיות רגשנית, לא עכשיו. היא מביטה סביבה שוב. החדר צפוף
ומחניק, צחנת חדר שלא אוורר תקופה ארוכה ניכרת בו. היא מנסה
להתעלם, וניגשת לארון הקטן. "מה שלומכם?" היא שואלת.
סבה עונה לה במעין המהום לא מובן. סבתה ממשיכה לבהות בקיר. היא
נאנחת ומוציאה מהארון את חפיסות הכדורים השונות. יש שם עשרות
סוגי כדורים שונים. ככה זה כשמזדקנים. עשרות כדורים לבליעה בכל
יום.
"באיזו כיתה את?" שואלת סבתה.
היא נאנחת. "בשביעית, סבתא, בשביעית." הסניליות באה עם הגיל.
היא מתחילה לסדר את סוגי הכדורים השונים לפי ימי השבוע,
בקופסאות המיוחדות שלהם. עיניה נופלות על ההליכון של סבה,
שעומד לו בפינת החדר, עליו שעון מקל ההליכה של סבתה. כסא קטן
עומד ליד הדלת. היא זוכרת את הכיסא הזה. כיסא שסבה מצא ברחוב
כשהיא הייתה ילדה קטנה, תיקן אותו וצבע אותו בלבן, כדי שיהיה
לה כסא משלה כאשר תבוא לבקר. הכיסא הזה, כמה שהיא אהבה אותו...
הייתה מרגישה כמו מלכה, כשהייתה יושבת שם, בכיסא הקטן המיועד
למידותיה בלבד. הכסא המיוחד שלה. היום הצבע כבר התקלף כמעט
לחלוטין, הוא כולו דהוי וישן, ואין איש שיושב עליו. הוא פשוט
עומד לו כך, בפינה.
"מה... ש... ש... שלום הא... אחים שלך?" שואל סבה.
"הם בסדר, שניהם." היא עונה.
"מתי הם משתח... משתח... ררים מהצ... צבא?"
היא נאנחת שוב. "הם השתחררו לפני כמה שנים. הם לומדים עכשיו."
השבץ השפיע עליו מאוד. היא זוכרת את הסיפורים שלו, שהיה מספר
ברהט, בלי שום גמגום, והיה מרתק אותה לשעות. גם הזיכרון שלו
נפגע. היום הוא כבר לא זוכר שום סיפור.
היא סופרת את הכדורים. אסור לה לטעות, המינונים מאוד רגישים
ומדוייקים. כל טעות קטנה יכולה להוביל ל...

היא מתבוננת סביבה שוב. כל פינה ופינה מעלה בה זיכרונות,
זיכרונות מימים טובים יותר. ואז היא מתנערת, ורואה שוב את
המציאות. סבה יושב בבגדים ישנים ודהויים על הכיסא, בקושי מדבר,
בקושי הולך, בקושי מתפקד. סבתה שרועה על הספה, לבושה בחלוק
כחול, ישן ומקומט. בוהה בקיר, בקושי מודעת לסביבה.
היא מסיימת לסדר את הכדורים בקופסא, ומחזירה את הנותרים לארון.
"הנה התרופות שלכם", היא אומרת.
היא מעיפה בהם מבט אחרון, בהם ובחדר הקטן והמחניק. היא מסתובבת
אל הדלת, ויוצאת בלי להגיד מילה. הדלת נסגרת מאחוריה, בעוד היא
יורדת במדרגות, ויוצאת מהבניין הקטן והמוזנח. היא יוצאת לרחוב,
נושמת אוויר נקי, רענן.
בדרך הביתה היא בוכה. בוכה על כך שאין לה אומץ לטפל בכדורים,
להמית את אותם האנשים האומללים, שחייהם כה עלובים כעת.
היא מקווה שיהיה לה אומץ לטפל בכדורים של עצמה, לפני שתגיע
למצב הזה.

פתאום נופלת עליה מן עצבות שכזאת.