אהבתי לאומנות הובילה אותי אל יצירת האומנות המופלאה שהתהלכה
בין בני-האדם. לאחר שנים של הוצאת יסוריי לדפים החלטתי לתת
טעימה מהם לעולם ולא בשביל רחמים ולא גם לא למען יכירו שמי רק
לקבל מילה טובה ועידוד להמשיך לזרוק כאבי אל הדף ולא לחרוט
אותו בלבי השביר. המילים המופלאות שהקלידו ידיו שידרו ישר
לרגשותיי ובעודי קוראת רעד עבר בגופי ונסחפנו לשיחה קצרה אך
ארוכה, שני אנשים זרים אל מול מסך סטטי שלפתע הופך למלא חיים
ורגש. האדם המדהים שבו לא היה טמון כלל הוא שידר את עצמו כמו
טווס גאה ולמה שלא יהיה בעצם? חייו היו התגשמות כל חלומותיו
והתקשרות לאהבתו לאומנות, יצירה, הולדת דברים חדשים, ליצוק
עולמות בשתי ידיו המגוננות. אני הייתי גור חתולים מסתתר בפינה,
ייללתי במצוקה פחדתי להחשף אל האור. הוא ניסה למשות אותי מן
הפחד העצמי ולקדם אותי אליו, לסחוף אותי לעולמו, לעשות מפרח
נובל גן ורדים מרענן. אט אט היללות נפסקו רגליי הקטנות ניסו
לצעוד קדימה אל עברו, תחת כנפיו הפרושות והוא רק חיכה לסגור
אותן עליי אך ברחתי ושבתי לפינה בפנים מורדות, ברגשי בושה
שנואה. קולו מחה את הדמעות ומילות הקסם שנעו בין שפתיו
הבשרניות הטריפו את כל חושיי והוא ניסה שוב ושוב ורק ידעתי
לפגוע, מכל הטוב שאוכל לקבל לברוח. בסופו של דבר על ספינת
הנדודים עלה ובין גלי הים שסחפו דמעותיי נעלם כלא היה. לא
רציתי לחזור שוב אל הפינה החלטתי לפרוח ואליו לשוב ולהתחכך
בגופו הנעים להעביר שפתיי עליו. לבסוף הוא הופיע מולי, בעודי
יושבת על הספסל הסיגריה רעדה בידי, לבי קפץ וחזר לסירוגין
לגופי, המחשבות רצו בראשי, הוא התיישב על ידי שם ידו על לחיי
ונשק לי... עצמתי עיניי לנעימות המגע הרגשתי שמלאכי גן-עדן
שרים באוזניי. השניה הזאת הייתה הנעימה ביותר שחוויתי מזה זמן
רב ולהביט בפניו כשיצר ילדותי נוטף ממני, יצר שכמה למגע לליטוף
לנשיקות אין סופיות. ישבנו מול הים, השמיים היו כציור שצוייר
בידיו והים הרגוע שדמם תחת רגלינו. נשכבתי בין גרגירי החול הרך
וחיכיתי לנחת זרועו עליי והוא ניסה וקפאתי כשלגון שלא ניתן
לשבירה ואט אט הוא התרחק וניסתי להתקרב ויצר של הענשה עצמית
החזיק אותי במקומי. לבסוף שפתיי נשארו עם הדמיון וגופי ננטש
כילד שהלך לאיבוד בהמון. שפתיי עדיין קוראות לו בלילות מתחננות
שאותן יאנוס אך הוא לא קיים שם בשבילי, רק לענג את גופי אשר לא
ידע מגע אמיתי ואני תמיד אוהב אותו, תמיד אחלום שאני שלו.