[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריה חורשי
/
נקמתו של כרות-התנוך

א
אחרי שהבטחנו לר' שמואל השוחט עתיד מזהיר, לאחר שהפך לסמי
הגביר הנדיב, נפנה עתה את הזרקור לגיבור העיקרי, שבזכות נדיבות
לבם של  יהודי איסטנבול, שלא חסך לו כסף, עלה על הספינה, ששטה
לארץ הקודש, שבה מקומם של כל הקדושים. שמו הלך לפניו  וכשרק
הגיע  לדמשק, התייצבו לפניו נציגי שתי קהילות: ירושלים וצפת
והציעו לו לכהן כרב הראשי של עירם. ברור שהרבי בחר בירושלים,
עיר הקודש, שמצא אותה מתאימה למקום, בו  יוכל  לחבר את ספרו
הגדול "שני לוחות הברית" וכן לפתוח ישיבה לתלמידים חסרי יכולת.
לא עבר זמן רב ונתברר לו, שהבחירה לא הייתה מוצלחת. כבר כעבור
שנה נתברר לו, שכסף שאסף הולך וקטן ומספיק בקושי למחייתו גם
תוך ניהול אורח חיים צנוע. אך נוסף לכך, נתברר לו, שלו גם היה
עשיר כמו רוטשילד  (השוואה אנכרוניסטית! רוטשילד עדיין לא חי),
היו הכספים כעבור זמן קצר אוזלים ונעלמים בכיסו הסופג הכל של
אבן פרוך. לא היה סכום כסף, אוצר, מטמון, שיכול היה להשביע את
תאבונו.
ומה לאבן פרוך לירושלים הקדושה, בה של"ה צריך היה לחבר את
"לוחות הברית" שלו ולנהל ישיבה לתלמידים חסרי יכולת? בימים אלה
השתרשה בשלטון הטורקי שיטה של קניית תפקידים בדמי שוחד. שיטה
זאת פגעה לא רק בתושבי היישובים, אלא הפכה במשך הזמן לחבית
אבק שריפה, שפוצצה ופוררה לרסיסים את הממלכה העות'מנית. בשנת
שפ"ה (1625) קנה  מוחמד אבן פרוך, בדווי משכם את משרת הפחה של
ירושלים. מהיום הראשון, בו הופיע בירושלים, החל הפחה החדש
בהחזרת הכסף שהשקיע ובהוצאת רווחים מה שיותר גדולים מהמשרה
שלו. לתאוות בצע שלו ולשיטות האכזריות, בהן גבה כספים, לא היה
גבול. יום יום פורסמו גזירות חדשות, שפגעו בפרט ביישוב היהודי
בירושלים. הוטלו מיסים חדשים ובאין אפשרות  להשיג את הכסף הרב,
נאלצו היהודים ללוות סכום עצום של 50,000 גרוש בריבית קצוצה של
20,000 גרוש לשנה. רכושם וכספם של הסוחרים נשדדו, ראשי הקהילה
ונכבדים נאסרו, בכל מיני תירוצים ובין האסירים היה גם ר'
ישעיהו הורוויץ. רק אחרי שבני הקהילה שילמו כופר -שוחררו.
אבן פרוך נעל את כל שערי ירושלים והפקיד שומרים מסביב, כדי
שישגיחו שאיש לא יימלט. איתן היה רצונו להוציא  מכל עשירי
היהודים את כספם האחרון.
בינתיים לכל צרות פגעה בצורת קשה בארץ והפלחים הסתירו היטב את
התבואה שקצרו וסירבו למכור אותה  לתושבי העיר, תוך חשש סביר
שמושל ירושלים יגזול מהם את הכסף שקיבלו בעד התבואה. בשלב זה
השתלט אבן פרוך על "מגדל דוד" וגזל את כל המזון שהיה בו. זה
היה סימן ברור למרידה. פחה דמשק ציווה עליו מיד לעזוב את "מגדל
דוד", אך אבן פרוך סירב לעזוב אותו. הוא הפך לסוחר ולכל  עשיר,
שמסוגל  היה  לרכוש כל סוגי מזון, שהיו שמורים בתוך המגדל, מכר
במחיר לא מתקבל על הדעת. אי שידע  לכתוב, רשם בקפידה את שמות
וכתובות של  קוני המזון וכבר כעבור כמה ימים היו  השוטרים של
אבן פרוך מתפרצים לתוך בתיהם וגוזלים את שאר הרכוש. הופעה זאת
שוטרים בבתי היהודים נעשתה  יותר ויותר חמורה. יצורים רזים,
שבמשך חודשים לא קיבלו כל משכורת, במדים או בלי מדים, שמכרו על
מנת להשיג מזון  ורק חרב עקומה וחדה בידיהם היו מתפרצים לכל
בית, שבו נראה עשן מתמר מחור שבגג, סימן שעקרת בית מבשלת משהו,
שאפשר לגזול ולאכול. כאשר התפרץ אחד השומרים לאחד הבתים, שבו
בישלו, רץ מיד לכירה, שעליה מונחת הייתה קדירה, הסיר את המכסה
בחרבו ותקע  לתוכה את התרווד. הוא הגיש לשפתיו את  הנוזל, אך
מיד ירק אותו בתיעוב ומיד אחרי זה בעט  את הקדירה על הרצפה:
"טפו! זהיר (רעל).חייל תורכי  אצ'ליק (רעב) מבקש יימק (אוכל)
ואת  נחש בוגדני, מכינה לו רעל. רעל! אני. אני אקצץ את ידייך,
שלא תוכלי בעתיד להרעיל חיילים עות'מנים! מכשפה שכמוך!"  "אבל
כבוד החייל. אני נשבעת לך בכל קדוש לי, שזה לא רעל, אלא  אוכל,
שבישלתי מ'ביטקי',' דיקמק',(צמחים), שגדלים לרגלי החומה, ואותם
אנו, כולנו, אוספים, מבשלים ואוכלים, כי כבוד המושל, יאריך
אללה את ימי חייו, לקח מאתנו את הגרוש האחרון ואף  את המזון
מ"מגדל דאוד", שמחלקים בימי בצורת לאוכלוסייה". כששוב התפרסמה
הודעה מאבן פרוך, שאם תוך חודש ימים לא  תמסור  לו הקהילה
20.000 גרושים, שנחוצים לו , כדי לרצות את  הפחה מדמשק, יתלה
על דלתות בתיהם את כל נכבדי ירושלים, התאספו כל נכבדי ירושלים
בבית הכנסת. אחרי שדנו כמה שעות, מה לעשות החליטו על פתרון ,
שתמיד הצליח. לשלוח לארצות הגולה, אדם בעל שם, שיעורר רחמים
בלב אחינו, בני ישראל. הבחירה לא הייתה ארוכה. לא הייה איש
שהתנגד למנות כשד"ר (שליח דרבנן) את  של"ה, שנלחם בחירוף נפש,
כדי לא לסגור את הישיבה ובנוסף לכך ישב לילות שלמים, כדי לגמור
את חיבור  ספרו הגדול. עזב של"ה את ירושלים, כדי להיות שד"ר.
לבוש שמלת פסים ארוכה, כמנהג  תושבי ירושלים החרדים, על כתפיו
נשא תרמיל ובו נוסף על הטלית ותפילין, כמה פריטים קטנים
הנחוצים בדרך כה ארוכה. בידו החזיק מזוודת אור גדולה, כשבלבו
אין פחד, פן שודדי דרכים יחטפו לו אותה. כי המזוודה כולה הייתה
ריקה , לפי שעה ונדר בלבו, שהוא ישוב לאלה ששלחו אותו רק אז,
כשהמזוודה תהייה  מלאה עד אפס ורק אז יצטרך לדאוג יומם ולילה.
הוא התחיל במצרים הקרובה, בקהילות אלכסנדריה העשירה ורובע
היהודים בקהיר, הוא עקף את ערי צפון אפריקה, שבעצמם צריכים היו
לדאוג לקיומם של אחיהם, שהגיעו לירושלים  באין גרוש בכיסיהם
לכלכל את עצמם ואת משפחתם והעיקר לשכור דירה עלובה, שלתוכה
אפילו  בהמות  שום איכר באירופה לא היה מכניס אותן. מיד אחר כך
עלה על הספינה, שתיקח אותו לאיסטנבול, עיר יהודים עשירים ובעלי
לב נדיב. הוא עדיין זכר, איך המוני הקהילה ליוו אותו לנמל
ובידיהם מתנות.
אך במשך כל הזמן מיום בו התיישב בירושלים עד היום, בו נסע
בספינה לאיסטנבול, לא עלה על דעתו, מה עלה בגורלו של  גנב  זה
של כספו. האם  הצליחו עשירי  העיר להמתיק את דינו, דין מוות,
או שמא קבור הוא בסביבת הגדר בבית הקברות המפואר של איסטנבול.
הוא אף שכח את שמו ולא  אימץ את מוחו להיזכר, מה בעצם היה שמו
של האדם העלוב. כל מחשבותיו התרכזו עתה סביב לדרשה, שישמיע
בבית הכנסת, דרשה, בה כל הקהל  יפרוץ בבכי, כשישמע מי הוא אבן
פרוך, ובאילו תנאים  אל אנושיים, חיים בני ירושלים ,שדעתם
איתנה לא לעזוב את העיר או חלילה לרדת מארץ   הקודש ולשוב
לגולה.  
ב
כאשר הגיע שד"ר לאיסטנבול וכיוון את צעדיו לבית הכנסת "נווה
שלום", במקום ההמונים  המצטופפים  בו, לאחר שהשמש  הודיע כבר
שבוע לפני זה, על בואו של הרב  הקדוש, הוא של"ה ראש הישיבה
בירושלים עיר הקודש ומחבר הספר הגדול, מצא בקושי שניים או
שלושה מניינים. הסיבה - כל הקהילה, גברים ונשים נטשה את כל
העסקים היומיומיים וטרחה  לבער את החמץ. כשנר בידם  , באמצע
היום, חיפשו הגברים ברצינות גמורה, למצוא בפינה איזושהי, פיסת
חמץ, לאחר שהנשים  טאטאו, שטפו כמה פעמים את הרצפה, ושפשפו כל
מקום נסתר. גברים סידרו בפעם האחרונה את  כל פיסת נייר,
כשעיניהם בולשים אחרי כתם כלשהו, שריד החמץ, בודקים את חשיבותה
ובסוף שורפים אותה. הנשים, עם ילדיהם הרחוצים למשעי ממלאות
החנויות ומתדיינות עם החנווני , שניצל את החג והעלה לפתע את
המחיר  של זוג נעליים חדש, שלפתע לא מתאים לילד, כשלפתע רגלם
גדלה או מכנסיים, שלפתע מגלים את גרביים ומן ההכרח לרכוש מספר
יותר גדול. כל בעיות אלה הרחיקו את הקהל מבית הכנסת, כשרובם
בטוחים שההצגה הגדולה "ליל סדר", תכפר על  העדר שלהם מקבלת
הפנים שהוחלט לערוך לרבי, שבא מירושלים.
מסיבה זאת שינה גם הרבי את  תוכן הדרשה, ובמקום להקדיש אותה
כולה  למצב האיום של יהודי עיר הקודש, אבן פרוך, אלפי גרושים,
רעב, הקדיש את הדרשה ליציאת  בני ישראל ממצרים, כלומר מהגולה
ועלייתם לירושלים, מעבדות לחרות ומשעבוד לגאולה. אך  הפרעה לא
שוכנע עדיין, שזאת היא הארץ, שקדוש ברוך הוא הבטיח אותה
לאברהם, יצחק, יעקב, יהושע ובכל  פעם לוחץ על אחינו, מטיל
מיסים , שודד את רכושם, מאיים בתליות, זורק לכלא את נכבדי
הקהילה, עד שלא ישלמו לו כופר. אני בעצמי נאסרתי ולולא בני
הקהילה, לא הייתי ניצב היום כאן ומספר על מצב חיינו בירושלים,
עיר הקודש."
כאשר גמר את הדרשה, אצו אליו נכבדי הקהילה, לחצו את ידו והתחרו
ביניהם  בברכות המקובלות ומתאימות: "יישר כוחך, יישר חילך,
יחזק הקדוש ברוך הוא את כוחך ותזכה  במהרה לחדש את הישיבה,
שייסדת."
אי לכך, אף אחד מהמברכים לא חשב  להזמין את שד"ר מירושלים לליל
סדר. לפתע נדם מלמול הברכות. צעיר אחד, לבוש מדים אדומים ועל
המעיל שתי אותיות: "ס. ב", שישב כל הזמן במושבו של כבוד ראש
הקהילה, דפק  בכוח על השולחן והכריז: "כבוד ראש הקהילה
איסטנבול, בעל "סמי בלה" ציווה עלי  למסור לכם, שהוא מתכבד
להזמין לליל סדר ואם ירצה לכל ימי פסח את  הרב   ישעיה
הורוביץ, רב ומקובל מפורסם המכונה בשם של"ה "הקדוש" על שם ספרו
"לוחות הברית".
מחיאות כפיים סוערות וקריאות : "יחי  של"ה הקדוש!" אבל גם "יחי
הגביר הנדיב!"
באותו הרגע נשמע קול רם ונרגז: "שקט שיהיה! שקט! כאן לא קרקס,
אלא בית  קדוש לה'!"
"האם אתה מתכוון אלי?" ענה לו בקול רם יותר הצעיר במדים ?
" אני מתכוון לכולם וגם אליך, כי עוררת את המהומה הזאת", ענה
לו בקול הנרגז הגבאי הוותיק.
"אבל אני עדיין לא גמרתי. אגב, האם הזמנה של יהודי, לפי הפסוק
"כל דכפין" ובפרט שד"ר מארץ הקודש, היא מהומה?"  "אפשר לעשות
זאת בצנעה, בלי הכרזות פומביות וקולניות" עמד על דעתו הגבאי.
"האם  ראש הקהילה הקודם שלך אף הוא פעל בצנעה. האם מכירת
ההקפות בשמחת תורה, סחיטת כספים מעשירים בעלי כבוד, אף היא
נעשתה בצנעה? כמה קיבלת בעד קביעת תור? עכשיו אני מודיע לך, על
דעת כבוד ראש הקהילה, בשקט ובצנעה. זהו יומך האחרון בתור גבאי.
מחר יחליף אותך גבאי חדש, שלא יתנהג לוותיקי בית הכנסת, כמו
לצאן.  גמרתי! לא קיבלתי ייפוי כוח להתווכח אתך. אני במקומך
הייתי עובר לבית הכנסת האחר. ועתה, ברשותכם קהל המתפללים, דבר
לי אליכם . על מנת להקל על כבוד הרב לאסוף תרומות לחידוש
הישיבה שלו בירושלים,  אלווה את כבוד הרב מבית לבית, לפי
הרשימה שימסור לי  כבוד ראש הקהילה, האדון שלי.  הרשימה כוללת
שמות  אזרחים מכובדים ובעלי מעה וכפי שנו מכירים אתכם, תתרמו
בנפש חפצה  ובסכום נכבד. כל אחד מכם ירשום ביומנו של שד"ר את
שמו ושם העיר וגובה הסכום שתרמתם וזאת על מנת ששד"ר, כשישוב
הביתה יציג את היומן עם חתימות לפני ועדת אזרחים נכבדים, שישוו
את הסכום שרשום עם הסכום שהביא. אחר כך יצרפו  נכבדי העיר את
הגיליונות עם שמות שלכם לספר תולדות העיר ובו שמות התורמים
לפני מאה ואולי גם מאתים שנה. אזרחים, שלא אבוא אליהם עם כבוד
הרב, אך ברצונם אף הם לתרום לחידוש הישיבה, מתבקשים לבוא ל
"סמי בללה" בכל שעות יום וכשרק ימסרו לי מילה אחת: "לישיבה",
אתפנה מיד ובחדר מרוחק מהקהל תכניסו את הכסף, שיש ביכולתכם
לתרום ותרשמו את שמכם, מבלי לציים את הסכום שתרמתם. אהיה אסיר
תודה לכם, אם תמסרו תוכן דברי , שלא  באו היום, על מנת שילכו
בעקבותיכם או אם  הם ברשימה, שלא יהיו מופתעים. זהו. תודה רבה
ולהתראות בימי חל המועד. ועתה יסלח לי כבוד הרב, שנאלצת להיות
עד לאי הבנות, שקורות בכל בית הכנסת ועל פנייתי לקהל. ברשותך,
הואל נא  להצטרף אלי בדרכנו למרכבה, שמצפה לנו כל הזמן, לא
רחוק מבית הכנסת. אנא!"    
כאשר התרווחו על המושב הרך של המרכבה פנה  השליח לצעיר: "יסלח
לי ר', המותר לי לדעת מה שמו?" "שום ר'! עד לא מזמן קראו לי
'נער' ומעתה קוראים לי 'אלפי', אלפי פשוט."
"אלפי? אבל איך קוראים לו בלשון קדוש?"
"רבי! האם  'אלפי' איננה בלשון קודש? אלף כמספר, אלף כבני צאן,
כינוי ליישובים, כמו בית לחם, אלופים שרי צבא, שבט בשם אלפי.
אינני זוכר עוד כל כך הרבה פירושים, אך אדוני שהעניק לי את השם
היפה הזה, ידע גם לצטט באיזה מקום נמצא השם הזה, שהוא עברי
ועתיק."
"יפה אלפי, ותודה בעד ההסבר, שכרגע נשמט מזיכרוני. אבל מה
שרציתי לשאול, האם  מן ההכרח היה  באופן פומבי ובצורה כזאת
להודיע לגבאי הזקן על פיטורים?"
"אין כל ספק, שכל הקהל נשם לרווחה, כששמע את הודעתי. בזאת
נסתיימה תקופת השחיתות והוא  שימש החולייה האחרונה בתהליך,
שנמשך  כעשר   שנים. תאר לך כבוד הרב, קרוב לעשר שנים של
שלטון של ראש הקהילה הקודם יחד עם שותפו הגבאי, שבלי הרף מצצו
את דמה של הקהילה. נוסף על המיסים הגבוהים הנחוצים כאילו
לשיפור בית הכנסת, כמעט כל חודש לתרום כסף ליום הולדת של פקיד
זה או אחר או פשוט לרצות את פקידון זה, שיתן רשיון לריצוף לפני
הכניסה. עד שנתברר, שהפקיד לא דרש שום כסף והם פשוט התחלקו
בכספים. עד שאדוני, בעל "סמי בללה"  קם בבית הכנסת כמוני ודרש
עריכת בחירות לראש הקהילה של העיר איסטנבול. כשהסכים סוף סוף
ראש הקהילה, החל הגבאי בסדרת איומים לגבי אלה שהביעו שמחה,
שעכשיו יבחר מישהו חדש. הגבאי  הודיע  בביטחון גמור, שיש רק
איש אחד שמסוגל לייצג את הקהילה וזהו ראש הקהילה הישן וכן
איים, שלאדון שלו  יש רשימת שמות של כל המתנגדים וכשייבחר שוב,
ידע לשלם להם ואולי אפילו להוציא אותם מבית הכנסת. הגיע יום
הבחירות, רק שני מועמדים נעמדו  זה מול זה: ראש הקהילה הישן
ואדוני, כי על כולם נפל פחד. כמה דקות  בטרם החליטה ועדת
הבחירות, הודיע אדוני, שהוא  מוותר מכל משכורת, שמקבל ראש
הקהילה ובמקרה שייבחר מבקש הוא  להשתמש בכסף המגיע לו לטובת
בני הקהילה. עתה לא היה איש בוועדה, שלא הצביע בעד אדוני. נשאר
רק הגבאי ,שידע שעם אדוני לא יעשה שום עסקים והוא הביע בכל
הזדמנות  את אי שביעת רצונו ממעשי אדוני והרוח החדשה שהכניס
בין כותלי בית הכנסת, אך הנה הגענו "
רק עתה הרגיש האורח  שכאילו כל הרחוב מואר, כמו באמצע היום.
עוד בטרם ירד ותהה, מה יעשה עם המזוודה  שלו, ניגש לדלת המרכבה
נער קטן ונטל אותה ושאל: "האם גם את התרמיל ליטול, כבוד הרב?
אל דאגה, אני יודע טוב מאוד, היכן חדרו של כבוד הרב וכשייכנס
יימצא אותם בפינה ליד מיטתו".
"תודה לך, נערי" והחל לרדת מהמרכבה, כשעיניו מסונוורות מעשרות
לפידים גדולים המאירים בית  גבוה ורחב ממדים. עיניו צדו מיד את
הכתובת הגדולה באותיות זהב: "סמי בללה".
הוא פנה לאלפי, שליווה אותו ושאל בלחש: "אלפי, האם אתה  בטוח,
שזה המקום המתאים  לי? כלומר אתה בטוח, שהם יהודים כשרים?"
"כשרים לחלוטין, כבד הרב, תיווכח בליל סדר, שאדוני עורך בעצמו,
כל שנה. נוסף לכך, הבט  בקצה הכתובת, מי עוד בין יהודי
איסטנבול יעיז  כך להכריז על יהדותו, כמו אדוני. אנא, קרא בקול
רם וענה לעצמך."
"מ ז ל   ט ו ב", לא יאומן!"
הוא צעד כמה  צעדים  ושוב נעצר. משני צדדי השביל המוליך לבית
ניצבו כמו שדרת עצים נשים, לבושות בבגדים חגיגיים ובראש השדרה
, כמו מפקד, בעל הבית, שצעד לקראתו, כששתי  ידיו פרושות למולו.
לולא הכתובת "מזל טוב" והבטחותיו של אלפי, היה שוב שואל את
השאלה המטרידה אותי. הגבר  בעל פנים מטופחים ומרוצים היה לבוש
לפי אופנה  של אצילי ספרד.  על ראשו חבש פיאה נוכרית, בעלת
תלתלים ועליה  צמודה הייתה כיפה גבוהה, רקומה בשלל  צבעים,
המובלטים על ידי חוטי זהב וכסף : "ברוך הבא" פנה אליו בקול
נמוך, מלא הכרה עצמית, " רבי ישעיה הורוביץ, הידוע בכל קהילות
ישראל, כשל"ה הקדוש. ברוך הבא בין קורות ביתי. מקווה אני,
שתרגיש את עצמך בביתי , כמו בביתך בעיר הקודש ירושלים."
"רב תודה לך, אדוני רב חסד, אהיה מאושר אם לרגל  החג הבא עלינו
לטובה  באורה ובשמחה, אם  תהיה אף האווירה היהודית זהה לבית,
שעליו הכריז בעל הבית "מזל טוב".
"נשתדל אדוני כבוד הרב, להעניק לך  אווירה, שאתה ראוי לה ולשלם
לך, על הכבוד שכבוד הרב  הואיל  לבקר דווקא אותנו ולבלות ליל
סדר  בביתנו. אנחנו סוחרים רגילים לשלם בעד כל דבר, שמישהו
מעניק לנו ושום  דבר איננו שוכחים, אני מקווה שאף אתה כבוד
הרב, אף כשתשוב לביתך בתום נסיעתך בארצות רבות, לא תשכח לעולם
את ליל סדר, שבילית  בבית "סמי בללה", בבקשה. בטרם  ניכנס
לאולם, בו יערך הטכס, ניכנס לחדר ההמתנה. אנא שב בכורסה זאת
ובללה רעיתי תנעים, כפי שנהוג אצלנו  את  ישיבתך בטרם נתחיל.
בללה!"
מיד ניגשה אליו אישה, כולה חיוך על פניה, לבושה  שמלה הדורה  
ומאחוריה עלמה, שהחזיקה בידיה טס כסף: "קבל נא כבוד הרב
ואורחינו הנכבד, לאחר שבוודאי הצטרכת לשאת  דרשה בבית הכנסת
ואף בשעת קריאת  ה"הגדה"  בוודאי  תרצה להשתתף, דבר שמרטיב את
הלשון, כמקובל בבתים שלנו. הואל נא  לשתות כוס מים צוננים עם
כפית "דולסה"..
"דולסה? האם זה לא דבר מתוק. אם אינני  טועה , זאת מלה איטלקית
או ספרדית לציון מתוק."
"צדקת כבוד הרב,  'דולסה', שאנו מכבדים את אורחינו. היא ריבה
עשויה מפירות. זאת עשויה מתות שדה, כסימן לברכה, שכל רגע,
שתבלה אצלנו, יהיה לך  מתוק, כמו ה'דולסה', שאנו מגישים לך?"
"זאת הברכה היפה ששמעתי בחיי ומומחשת בטוב טעם. רב הודות לך
גבירתי, בעד קבלת פנים מתוקה. אני מבטיח לך, שאזכור אותה  תמיד
ובבואי לארצי, אמליץ על מנהג  זה  בקרב  ידידי."  
עודו מדבר, נכנסה עלמה צעירה בשמלה לבנה, שעליה רקומות  היו,
כמו אצל  חברות שלה  שתי אותיות "ס. ב.". היא קדה  קידה עמוקה
והכריזה:
האולם  מוכן לסדר."   מיד קמה המארחת ופנתה לאורח: "יואל נא
אדוני  ליטול את ידיו בתוך הקערה הזאת, שבידי עלמה זאת, כדי
לקיים את מצוות "נטילת ידיים", בטרם נכנס לחדר, בו  הגברים
יערכו את סדר כהלכתו."
מיד קם הרב, נטל את ידיו  בקפידה, כשהוא  מברך בקול ברור,
בנימה אשכנזית על "נטילת ידיים" ושוב מנגב בקפידה את ידיו
במגבת צחה.
"צר לי שאני מלכלך מגבת כה  יפה, אבל  מאז שירדתי מהספינה, שלא
הייתה  כליל ניקיון, לא נטלתי את ידי ולא הייתי מעיז לנגוע
ב"הגדה של פסח" בידיים כאלה, מבלי לדבר על   החלק, שבין שני
החלקים."
"אני לא בקיאה כל כך במבנה ההגדה וחלוקה שלה" הודתה המארחת.
"הו, זה פשוט. אני מתכוון לסעודת ליל סדר וזאת בטוחני, גבירתי
שאת בקיאה היטב."
"הו, סעודה, כן זה אני יודעת, אבל עתה הבה ונלך."
כשנכנסו לאולם, בו  צריכים היו לנהל את  הטכס, קמו כולם על
רגליהם, כולל את בעל הבית. בצד אחד ישבו כל התופרות והמשרטטת,
שבחפץ לב קיבלו את ההזמנה של בעל המפעל, להשתתף בליל סדר, כדי
לסמן על ידי כך את הקירבה המשפחתית של כל העובדים ב"סמי בללה".
מולם  ישב אלפי בבגדים שחורים, אף הוא בסגנון ספרדי ובולרו יפה
מבליט את  חולצתו הצחה ועל ידו נער רזה, קטן, כמעט ילד, שאלפי
אימץ אותו ולימד מקצוע. בראש השולחן ניצבו שתי ספות. אחת בשביל
ראש המשפחה והשנייה בשביל רעייתו בללה. במרחק מה מהשולחן
העיקרי הונחו שולחן וספה מהודרת בשביל האורח. שני השולחנות היו
ערוכים בכלי כסף וזהב. כוסות בדולח, שעם כל נגיעה השמיעו צליל
מתוק, כאילו ציפו שימזגו לתוכם יין משובח לארבע כוסות וכן
קערות עם פירות ומגדנות. כאשר  אלפי  הוליך את כבוד הרב לספה,
המכוסה מצעים  יקרים , עלה בדעתו של  של"ה: הגביר חושש בוודאי,
שמא אני אתבייש לאכול   בשמלת פסים שלי, שלא החלפתי אותה אף
בליל חג עם  אנשים אלה, לבושים בבגדי פאר, ולכן  העמיד לרשותי
שולחן  עמוס כמו של כולם פאר ועושר, על מנת שאחוש את עצמי
כאדון לעצמי, היודע את ערכי ומעמדי.
אי לכך איש מהחוגגים ,מלבד אולי  אישתו של   הגביר,  לא ידע,
שסמי  "הגביר הנדיב", ר' שמואל, השוחט והעגלון לשעבר, חיכה זמן
רב ליום זה ועשה זאת באופן מיוחד, כדי שהרבי הקדוש, לא יסתכל
עליו מקרוב ויכיר אותו.
ליל סדר, שהיה מאורגן להפליא על ידי בעל הבית, אישתו וכל
העובדים עבר בהצלחה, וימים רבים עוד סיפרו  העובדות ב"סמיבללה"
פרטי פרטים לכל השכנות שלהן. הנער הקטן שאומץ על ידי אלפי  שר
בנימה הספרדית את ארבע קושיות וכל החוגגים חזרו אחריו בשירה
עליזה, כפי שמקובל ,על סוף הקושייה. בניגוד למקובל, שרק בעל
הבית קורא את ההגדה, שותפו בקריאה הרבי מירושלים ואלפי, שקרא
בהתאמה כל משפט ואף תרם את קולו בשירי פסח .המאכלים הרבים
והעשירים, היין שהיה יין מלכים ואולי, כמו  שהתבטא הרב "יין
מלאכים", השרו בשעת הטכס אווירה מרוממת, אך גם עליזה. וכשבסוף
הטכס קרא בעל הבית בקול  חגיגי :"לשנה הבאה בירושלים הבנויה"
לא יכול היה  השליח מירושלים להתאפק וקרא:
"הלוואי וזכיתי שבירושלים שלי  יערכו  בני קהילתי  סדר כזה,
כמו כאן בגולה, כפי שאנו קוראים  לארץ, מלבד ארץ הקודש שלנו.
איפה יכולים בני ירושלים   להכניס נוסף על  המזרונים, שעליהם
ישנים  מיטות הסבה, כדי שנוכל לקיים את הפסוק "הלילה הזה כולנו
מסובין".
"אם אינני טועה, לא היה זה מנהג עברי קדום", פתח הגביר את
הדיון על הלכות פסח. "אין אנו מוצאים בתורה אף זכר למנהג זה.
לפי דעתי היו אלה הרומאים, שנהגו בזמן המשתאות או סעודות  להסב
ליד השולחן, כשהם נשענים על כר, ייתכן על מנת לפנק את הגוף.
ואילו אנו יהודים נטלנו מהם את המנהג, כדי להדגיש, שבליל סדר
כולנו בני חירות, בדומה לרומאים השולטים  עלינו, וכל אחד מאתנו
הוא מלך בביתו."
"לכן, כדי לכבד אותי, הנחת  שולחן לחוד וספה לחוד, כדי שארגיש
את עצמי כמו מלך, שלא אוכל עם כולם. הצדקתי?"
"גם זאת הייתה כוונתי" השיב לו הגביר  ומיד עבר לנושא אחר.
עתה, כשגילה הרבי, שהגביר, שחשש מפניו שהוא כמו רוב גבירים עם
הארץ, הינו נוסף על עושרו, תלמיד חכם, שקע תוך חדווה בוויכוח
על  עניינים, הנוגעים לסדרי פסח. תוך להט הוויכוח לא הרגישו
הגביר ואורחו, שמזמן לזמן קמו העובדות ואף אלפי עם הנער
המאומץ, ניגשו אליהם, יש מי שנשק את ידו של הרבי וברכו את
המתווכחים ב"לילה טוב" ופנו כל אחד לחדרו.  
כך דנו, כשאחד מנסה לגבור על רעהו, כשלפתע קם הגביר והכריז:
"עוד מעט חצות. הגיע הזמן להפסיק לדון על ההלכה ועל ההגדה
ולהתמסר ל"כל ימי חייך", כפי שקראנו בהגדה. "ימי חייך הימים"
ומה הם ימי חיי? ממוקדם בבוקר לחשוב, איך להעסיק את העובדות
שלי, תופרות, משרטטת, לשלוח את אלפי, שיזמין בד זה או אחר
בשביל התופרת, לחייך ואף להתלוצץ עם הלקוחה, שתמליץ לפני לקוחה
אחרת. אלה הם  ימי חיי. אבל בניגוד לימים "כל ימי חייך
-הלילות". וכך בבוא הלילה שם אני קץ לכל  עסקים שלי, למתח,
לריצה הבלתי פוסקת, להצליח ולא לרדת חלילה מהמקום, שאליו
הגעתי. עתה אני נותן למחשבות שלי לזרום לאט לאט ולהרהר איך
רצה הגורל, שמתוך בירא עמיקתא עליתי לאגרא רמא, למעמד של
"גביר נדיב" והכל בעזרת רעיתי היקרה בללה. וכאשר אהרהר באופן
חופשי ,לא אוכל לסלק את התמונות העצובות, איך  ירעו אותי
המצרים ויענונו בצורה אכזרית, אנשים שחשבתי, שהם ידידים שלי,
שכנים, מכירים טובים. אבל למה להעציב אותך אחרי ליל סדר כה
עליז? ברשותך אלווה אותך עד לחדר שינה שלך, כי כל החדרים מלבד
שלך תפוסים ודומים זה לזה, כמו שתי טיפות מים ולא היינו רוצים
שבטעות תיכנס חלילה וחס לחדר העלמות."   "תודה רבה, אבל אני
זוכר היטב , איפה אלון"
"אף על פי כן, תרשה לי  שאלך לפניך."
תמה של"ה לתשובתו של הגביר, אבל אם זה מנהג הבית לקבל בצורה
כזאת את האורחים ולהראות להם, כי זה מנהג אצילים יהודים בגולה,
אזי הוא שד"ר צריך להיזהר, כדי לא להכעיס את "גביר הנדיב".
ג
לפתע נעלמה האווירה ההגיגית והידידותית. הגביר נטל מהשולחן את
פמוט כסף דו-קני והתחיל לצעוד לפני האורח בהילוך מלא חן של
רקדן. "אין זאת, כי הגביר שתה יותר מדי  יין", חייך הרבי
ונדהם, כששמע דברי הרקדן: "שלא יהא הילוכך של  שבת, כהילוכך של
חול". אם אינני טועה, זה כתוב בשבת קי"ט.
"כל הכבוד לידיעתך והמחשה של הפסוק", הגיב הרבי.
אבל הגביר שהמשיך  לצעוד בצעדי המתחולל לא חשב כלל על המחשת
הפסוק בשבת. בדיוק באותו רגע נזכר בהלוויה צבאית שעברה ברחובות
העיר. שישה חיילים ותיקים, שנשאו על כתפיהם את ארונו של
הקצין, התקדמו בקצב איטי, כאילו היו גוף אחד: שמאל- ימין
-שמאל, לאט לאט בקצב של רקדנים מקצועיים.
הוא ליווה את אורחו הנכבד, אך מחשבותיו התרכזו, איך להכין את
ההלוויה. הם הגיעו לקצה הפרוזדור. כאן פתח הגביר את הדלת
האחרונה, פתח אותה, נעמד על ידה וכשהתקרב הרבי הצדיע לו
בפמוטו, כמו קצין בחרבו.
"כאן זה הסוף וכאן נגמרת ההצגה", הכריז בקול מוזר. הוא העמיד
את הפמוט על השולחן וכאשר הרבי נכנס לחדרו, כדי להיפרד ממארחו,
מיהר הגביר לדלת, נעל אותה וטחב את המפתח לכיסו.
"מה אתה עושה? למה נעלת את הדלת לקחת את המפתח? האם אתה אוסר
אותי?" נדהם הרבי.
"יותר מזה, לא מספיק לאסור אותך, בעד  המעשים שעשית ואפילו לא
חושב עליהם", ענה בקול מלאכותי הגביר, "ועתה כדי שלא אחטא ארשה
לך לאמור את הווידוי, אבל מהר, פן לא אוכל להבליג ואוציא אותך
להורג.  תחילה חשבתי להשקות אותך ולחנוק אותך בשינה, אך נזכרתי
שחלף שלי לא  ספג זמן רב  טיפת דם, כי מאז שנפרדנו לא שחטתי אף
יצור חי ואפילו לא זבוב."
"אבל למה, למה שתעבור  על "לא תרצח"? שמא  תוך שתייה  החלפת
אותי עם  בן אדם זר, שהרע לך?"
"לא החלפתי אותך וזמן רב חיכיתי, כדי  לנקום בך, בעד הכל שעשית
לי."
"לנקום בי? וכי מה עשיתי לך? מעולם  בטרם דרכתי על סף ביתך, לא
ראיתי אותך, אז חשוב בן אדם, בטרם  תבצע פשע נורא, שמא בכל זאת
טעית?"
"טעיתי?" צעק הגביר בקול גדול. הוא רץ  אל הארון, הוציא ממנו
תרמיל   צד וממנו הוציא חלף בנרתיק עור:
"האם הנרתיק הזה מזכיר לך משהו. האם לא נתת אותו לי? והחלף?"
הוא  הניף אותו, הסיר את  חגורת עור, שעל מותניו ובמכה אחת
חתך אותה לשתיים?
"זה לא מזכיר לך כלום? טוב, נתקדם בחקירה, כפי שהתבטא החוקר
בבית הסוהר."
הוא הסיר במהירות את פאתו הנוכרית וקירב את פניו לפניו של
הרבי.
תתבונן בי היטב, האם פנים אלה, שאמנם היום השמינו מזכירים לך
את מישהו. הוא  קירב עוד יותר את פניו, עיניו מלאות דם ומביעות
שנאה תהומית התקרבו אל עיני הרבי.
"וזה?" הוא הצביע על תנוך האוזן הכרות, "אומר לך משהו?"
"זה סימן, שהאיש נידון למוות ואחרי  שביטלו את גזר הדין, כרתו
את תנוך אוזנו, על מנת שכולם ידעו, שבעל התנוך הכרות, הוא פושע
משוחרר."
"ועכשיו, זכור לך מישהו, שבטרם עלית ארצה, השארת , כשהוא נידון
למוות וביקשת מבני הקהילה, שיפדו אותו או ישנו את גזר דינו?"
"הוי ריבונו  של העולם, רק עתה נזכרתי, שנשמט מזכרוני, אלי
הטוב , תודה לך מקרב לבי. כמה אני שמח, שאתה חי והגעת למעמד
כזה, ר' שמואל. אין לך מושג, כמה הוקל על לבי, ר' שמואל."
"אתה שוב שוכח  ומחליף אותי עם בן אדם אחר. אני אינני ר'
שמואל, השוחט והעגלון שלך. אליך מדבר "הגביר הנדיב", אדון סמי,
בעל החנות הגדולה ביותר באיסטנבול, שאלוהים, כדי  לכפר על
עוונותיך העלה אותי מעלה מעלה, אבל לזה אין שום קשר, עם הפשע
שביצעת ושעליו תשלם בהתאם לחוק התורה: עין תחת עין, שן תחת שן
ומוות תחת מוות. ועכשיו כשסוף סוף נזכרת, אתה  מתחיל כבר
בווידוי, או  שאבצע את גזר הדין בלי וידוי. נו, תתחיל, אבל
מהר!"
"רחם עלי אדוני, שמא שליחותי הקדושה תכפר עלי?"
"לרחם עליך? ואתה האם ריחמת עלי. האם סיפרת לחסידיך בירושלים,
ששל"ה הקדוש, הלשין על איש הנאמן לו, שמוכן היה לנסוע אתו לארץ
של פושעים, הסוחטים כסף מאזרחים  שלווים, הרוצים לחיות בארץ
הקודש ולהיות לו שמש ולשכב על סף דלתו ולא להרשות לטרדנים
להפריע לך, בעת ישבת וחיברת את ספרך הגדול, אך אתה של"ה הקדוש
זלזלת  באיש שמוכן היה להיות עגלונך, והיה לך ברור, שרק איש
עני, כמוני,  הוא גנב את כספך. האם  יש לך מושג, מה זה לשכב
בבור זבל, להתכסות במאות חרקים, החודרים  דרך בגדיך לגופך,
מתהלכים עליו ולשווא תנסה לגרש אותם וכשתישען על הקיר  לטאות
ושרצים שונים יעלו עליך  וירוצו. אינני חושב שאיוב הסבלני
ונאמן לקדוש ברוך הוא, סבל סבל כה רב. וכל  זה  בזמן, כשאתה
מצפה לתליין, שיתלה אותך ולפי שעה נמצא במקום מרוחק. היה לי
חשק לפזר על המיטה שלך דלי עם חרקים, שיובאו ממקום, שממנו
השתחררתי, אבל חשבתי גם  על כך, שהם עלולים להתפזר בכל הבית,
דרך כל הסדקים ולא נוכל להתפטר מהם. ועכשיו אדוני הקדוש  האם
עלי ללמד אותך, מה עליך להודיע לקדוש ברוך הוא?"
"לא, אדוני הנכבד! אף אם אינני מתפלל בקול רם, אלוהי שלפניו
חטאתי שומע את כל מה שאני אומר מודה אני  כל רע שעשיתי לפניך,
בדרך רע הייתי עומד. וכל מה שעשיתי עוד לא אעשה כמוהו. יהי
רצון מלפניך ה' אלוהי, שתמחול לי על כל עוונותי, ותסלח לי על
כל פשעי, ותכפר לי על כל חטאותי. אתה יודע רזי עולם, אבל אנחנו
חטאנו. חטאתי, עוויתי ופשעתי. אני מודה לפניך. אנא מחל לי."
"אמן!" הכריז בעל החלף, ועתה אדוני הושט את ידיך וכדי שלא יעלה
על דעתך, להתגונן  אקשור לטובתך את ידיך ועכשיו נעקוד גם את
הרגליים. זה לא  ייקח  הרבה זמן ולא תרגיש כל כאב. כמה
פרפורים, כמו תרנגולת זאת ואתה בדרך  למפגש עם  מלאכי השמיים.
אך בטרם תיפגש עם המלאכים, ייקחו אתך  עוד הלילה אלפי והעגלון
למקום, שממנו הוציאו אותי . השומר לא יתפלא, אם יראה בתוך הבור
גווייה שחוטה, כי הוא קיבל  תשלום והקברן המוסלמי חפר כבר בור
לא עמוק מדי בחלקה לפושעים, המלשינים על אנשים תמימים, חפים
מפשע. עד שתעלה מהבור לשמיים, תהיה לך עוד הזדמנות להשוות בין
החרקים שכיסו אותי לבין כל השרצים, הניזונים מבשר רקוב. ועכשיו
בא הלילה, שזמן רב חלמתי עליו, בו אוכל לאמור  את הברכה , שזמן
רב לא אמרתי אותה על השחיטה הכשרה. זהו!"
הוא הניף את החלף החד, נגע בקלות בצווארו של השוכב, כאילו
בודק, מהו המקום שיגרום במהירות מוות לקורבנו. הרבי  שחש
בדקירה, עצם  בכל כוחו את עיניו ושפתיו לחשו " שמע ישראל".
הגביר, שראה  שעיניו של רבי עצומות, הפך בין רגע את החלף
ובמקום בצד החד, עבר על  פני הצוואר בגב החלף וקרא בקול גדול:
"שלום לך רבי, שכב שלו על משכבך ויתפללו המלאכים לעילוי נשמתך,
כי הנה סר עוונך וכל החטאים שעשית לי-  יכפרו. תתגדל ותתקדש,
של"ה הקדוש!"
כאשר ראה הגביר, שהרבי שוכב ללא תנועה, כמו כל  גוויה, התיר
במהירות את החבלים,  העמידו על רגליו וקרא בקול גדול:" ברוך
מחייה מתים!"
מיד פרש הרבי את ידיו והעביר אותן אל צווארו, כשהוא מחפש את
החתך, וסימני  הדם.
"אתה מחפש לשווא סימני הדם, רבי  הקדוש. העברתי  עליך אימת
מוות, אימה כזאת שאני הרגשתי תוך צפייה לתליין, וזאת כדי שתנקה
מחטאיך, היחידי שבו נכשלת. זאת עשיתי למענך, כדי שלא תסתבך,
כאשר תעמוד  לפני המלאך המחזיק את קנה המאזניים, ששוקלים את כל
המעשים של  המתכוננים להיכנס לגן העדן. ומה ידווחו לקדוש ברוך
הוא, שחותם על הכניסה למלכותו, כשהמלאכים ימסרו לו, שבשעה
ששקלו את מעשיו של הרבי, ששמו הולך לפניו כשל"ה הקדוש, ירדו
כפות המאזניים תחת הכובד של עוון כבד של פגיעה באיש  מסור לו
וחף מכל פשע. אי לכך סלח לי רבי וקדושי, על שחטאתי לפניך
וגרמתי לך סבל כה רב  וזאת כשהנך אורחי הנכבד. אבל  תאמין לי
רבי הקדוש, שכל מה שעשיתי, עשיתי אך ורק לטובתך, על מנת שעל
ידי  סבל  נשמתך יטהר אותך, לאחר  שתרגיש מה רב הסבל שגרמת לי.
חטאתי, רבי, אך לטובתך, כדי למחוק את זכר החטא, שאתה חטאת וכל
זה מסיבת היצול הארור, שהצועני מכר לך, כדי להסתיר בו  מטבעות,
שעוברי אורח, שוטרים ואף השופט נהנים מהם. מתכת, ללא נשמה. סלח
לי רבי הקדוש, שבמשך  זמן כה ממושך, אף על פי כן שהקדוש ברוך
הוא  העלה אותי מעלה מעלה,  ויכולתי ליהנות מהחיים, הטרידה
אותי כל הזמן מחשבה, מתי יגיע היום, שאוכל לנקום בך. לכן סלח
לי   ומחל לי על המחשבות לא נעות ליהודי ובפרט בו אדם, שיכול
להשיג  הכל
בכספו"
"לא אתה חטאת, כי אם אני, ותודה לך על נאמנותך  ויחסך רב חסד,
אף אחרי מותי", קרא  הרבי תוך דמעות, שבלי בושה זלגו מעיניו,
"תודה ידידי האמיתי"
לא יכלו שניהם להתאפק ונפלו איש אל רעהו על צווארו, כששניהם
בוכים מרוב התרגשות.
למחרת הסתובב אלפי כל רבע שעה לפני  חדרו של הרבי, כדי להתחיל
מיד במצווה של התרמה, אך שעת הצוהריים התקרבה ולא נשמע שום
סימן, שהרבי מתעורר. מסר אלפי לאדוניו את חששותיו, אבל  הגביר
ציווה עליו לא  להטריד את הרבי, עד שבעצמו לא  יופיע:
"קרה משהו מוזר לרבי בתום ליל סדר. הוא נפטר בצורה טרגית
וכעבור זמן מה קם שוב לתחייה, כשהוא מתוודה על חטא שעשה לי
ואילו אני בחלומי הנפלא, סלחתי לו על מה שעשה לי. דבר מוזר, אך
אין זאת כי דרכו לעולם המתים וחזרתו לחיים, עייפה אותו מאוד
ומה פלא, אם  אולי לפנות בוקר נרדם. בכל אופן, כשרק תשמע ,
שהוא התעורר, תגיש לו למיטה ארוחת בוקר ותתייחס אליו בכל הכבוד
הראוי לו."
"כן, אדוני" השיב לו אלפי. לראשונה בחייו  חש  שבבית הזה,
מתהלך  איש, המסתיר תעלומה תחת  כיפתו הגדולה ובלי כל ספק,
המפגש בין  הרבי והגביר , לא היה ראשון.
כל ימי החג, ישב הרבי בביתו של  הגביר ובערבים כשהתפנה
מהביקורים  אצל בני הקהילה בלוויית אלפי והגביר, כשטרוד
בחנותו, מקבל את הלקוחות, שהזניח בנסיעתו עם בללה ליוון, ישבו
שניהם ודנו  בהלכה, כמו שני תלמידי חכמים. וכאשר  באסרו חג,
נפרד הרבי מידידו, מסר לו הגביר סכום גדול, בשמו ובשם כל צוות
עובדיו בשביל עניי ארץ ישראל ובשביל הישיבה, שרצה לחדש. וכאשר
נפרדו  שניהם בנמל, בטרם עלה  על הגשר לספינה לחש הרבי לאוזנו
של הגביר, שתנוך אוזנו היה מוסתר מתחת לכיפה רחבה:
"שלום ידידי היקר! הריני  נשבע לך, שכל עוד אחיה לא אשכח  את
הלילה, בו ציוויתני לאמור את הווידוי ואף אקבע את הווידוי ליד
הלכות פסח בספרי "שני לוחות הברית".
מאז החליפו ביניהם מכתבים וסכומי כסף זרמו מזמן לזמן מהגביר
לרשותו של של"ה, עד יום מותו בטבריה, בו גמר את ספרו הגדול
ובניגוד לרצונו נאלץ היה לשבת הרחק מאבן פרוך, שחיכה לו, כדי
לאסור אותו ולסחוט ממנו את כל כספו.
ד
תם הסיפור המזכיר בכמה קטעים את סרטי היצ'קוק ו"הפי אנד"
נפלא.
"כל זה יפה", אמרתי " רק דבר אחד  לא ברור לי". (כמו גם לכם
הקוראים היקרים) "באיזו לשון הלהיב הרבי את הקהל באיסטנבול?
עברית? כמה יודעים אותה? צ'כית? והעיקר, הגביר הנדיב, הרי הוא
ר' שמואל, סמי, אפנדי ביי! באיזו לשון סיפר ר' שמואל, כשהשתחרר
מבית הסוהר לבללה, אלמנה של סוחר טורקי, מורה בבית הספר הטורקי
את סיפורו הטרגי על קורותיו ועל תנוך הכרות, המכוסה במצנפת
מלוכלכת, עד שדמעות זלגו מעיניה והתאהבה  בו ואיך עם  עשר
המלים הטורקיות שלמד ביום, הקסים את לקוחותיו, עד שהיה לגביר,
שלרשותו עמד מניין תופרות.
רוב הטורקים, כפי שידוע  לי מלבד כמה אינטליגנטים, שמבינים גם
אנגלית,מדברים רק  טורקית  וכך גם יהודי טורקיה, כדי להזדהות
עם מולדתם.
" ובאיזו לשון הכריז הקדוש ברוך הוא: " יהי אור" ? הרי הוא לא
ברא את השמים ואת  הארץ, רק בשביל בני ישראל, אלא בשביל כל
העולם, שבוודאי לא ידע עברית", התפלסף  סבא ז'קו.
"שטיא שכמוך", קראה סבתא רוזה וגם אתם כולכם, שחושבים שאתם
חכמולוגים. ואני  אשאל אתכם שאלה פשוטה: באיזו לשון שאלה הכיפה
האדומה את הזאב: "מדוע יש לך עיניים גדולות ומדוע יש לך שיניים
גדולות?" והזאב ענה: "שיניים לי גדולות, כדי לטרוף אותך". כך
מסופר באגדה ואף ילד לא ישאל, באיזו לשון דיברה הכיפה האדומה
ואיך דיבר הזאב. הכל באגדה  ברור ואפשרי. הייתי אומרת שאף ר'
שמואל ובללה דיברו ביניהם בלשון אגדתית, לשון שמאות עמים ואלפי
שבטים, מבינים ועל אף השוני בגזע, לשון יומיומית, לשון זאת
מובנת לכל מי שאוהב אגדות וסיפורים לא מציאותיים. ולא רק בני
אדם מספרים בלשון זאת סיפורים ומשוחחים ביניהם. גם בעלי חיים,
ציפורים ואף חרקים, מבינים את הלשון הזאת ובשעת הצורך  מזהירים
את בני אדם או סתם מפטפטים, כמו התוכים", התלהבה סבתא רוזה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תפסיקו לרדץ עלי
יא מפרריץ!







ב. ספירס


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/11/03 10:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריה חורשי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה