אז הנה אני , אחרי מסע כואב משיעור גיטרה לכאן  מסע ארוך של
חצי שעה ממני לעצמי והלאה -  
ראיתי מבוגרים בדרך חצי כפופים חצי הולכים חצי חיים ,  מבוגרים
מאבא שלי ועוד חיים לשניות נפלאות של אושר צחוק ואני לא יודעת
מה,
חיים כל כך שבא לי לצרוח  --  חיים והולכים וקונים וחיים שזה
מעורר בי התרסה,
כי אבא שלי שם והם כאן ממשיכים וחיים.

מסתכלת בעיניי האנשים מחפשת גוף חדש איליו התגלגל אבי האוהב
האהוב והנאהב - אני לא מוצאת באף אחד מהם את מבטיו השקטים
החודרים הטובים והאוהבים,  ספורים יודעים לאהוב בעיניים
אבא ידע אבל הוא אינו כאן, הלוואי והיה כאן הייתי טומנת ראשי
בחייכו הנכה ככל שיהיה -
חיקו החי והפועם והאוהב. חיק הוא חיק ואין ויכוח. כל האנשים
שאני אוהבת מתפזרים לי ונעלמים ,
אני לא חברה מוצלחת  -- אני לא עקבית באהבתי או במצבי הרוח שלי
או בשום דבר אף פעם
מלבד באהבתי למוסיקה ולילדים ולפסיכולוגיה - אין בי עקביות .
הפחידה אותי עצמי שהלכה היום ברחובות והתעלמה מהכל מאנשים
התולים בי מבטים מחמיאים ומהגלידה שהוזמנתי לקחת ללא כסף
מהטלכרט החדש שמישהו שכח ולא לקחתי במתכוון -

הכל עבר מעליי היה חסר משמעות שקוף ועצוב. כמו לוזרית בתחתית
אני מרגישה עכשיו ,
אין טעם לנסות להלחם - אני ממילא מנוצחת. זוגות זוגות מסתדר
העולם בפני הבודדה כמו להכעיס
כמו להצביע על מגרעותיי ולפרוץ בצחוק מלא בוז. עצוב כבד ולבד