אף פעם לא חשבתי על זה לעומק, אולי הגעתי ל-350 מטר, אבל לא
יותר. היו שם יצורים מוזרים ומדהימים שם למטה, בעומק.
אל מול יצורים גדולים, אגרסיביים ומלאי שיניים חדות, ניצבו
יצורים קטנים, עדינים ושמימיים. היצורים הקטנים זהרו באור
חיוור והאירו את החשכה.
כשכבר החל להגמר לי החמצן, התחלתי לחזור לאט לאט למעלה, הרגשתי
שהריאות מתפוצצות לי והמוח דפק לי מרוב שעות נוספות, הוא לא
קיבל תשלום, הוא עשה זאת מידי חובה.
הגעתי ל-250 מטר, עוד מעט אני יוכל לנשום את הזפת החמה שבחוץ,
לנשום את חוסר האוויר, לשמוע את רחשי הלילה, לפקוח חזק את
העיניים, ולהתעוור!
ואז, שוב, לצלול לאותה תהום, רק כדי שאוכל לחזור שוב...
כשהגעתי ל-150 מטר, כבר התבלבלתי לגמרי, שכחתי מאיפה באתי ולאן
אני הולך, לא היה שום שלט שיכוון אותי. אסופת אנשים טיפשים
ריססו על כל השלטים שהיו שם והשמידו אותם לגמרי, השלט שהיה עוד
יכול להציע לי עזרה היה קטן מידי, וקולו לא נשמע.
לפתע הרגשתי משהו קטן מסיח את דעתי, הוא הסתובב סביבי בצורה
מוזרה אך עם זאת ברורה, ומסיבה לא ידועה גרם לי להרגיש מאושר,
לא שמתי לב שהוא עשה זאת תמיד.
המשכתי, הגעתי כבר ל-50 מטר, הראש שלי היה מסוחרר ונקי,
האוזניים שלי נאטמו כבר לגמרי מרוב לחץ ועיניי הזילו דמעות
מלוחות וצורמות, הן היו מספיק מלוחות כדי לזרוע על פצע, ומספיק
צורמות כדי להוציא אדם מדעתו, ואז, שוב הוא הגיע, והכל
נגמר...(?)
עכשיו, נדמה לי שאני כבר בחוץ. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.