פרק א'
לדלג חמש מדרגות, לחצות את הכביש, ועוד כמה מדרגות וכבר אני
מטופפת על הדלת. אני מקווה  שגב' הופמן לא בבית. אבל לא, היא
פותחת לי חריץ, ואחר כך את כל הדלת לרווחה. "היכנסי פנימה,
יופי... " ואני חושבת לי שבכלל לא יופי שהיא בבית. עכשיו תאזין
לכל תו, תתכווץ ותצעק לי מהמטבח, "לא, לא ככה ברכות,
פיניסימו... ברגש."

בפסנתר התאהבתי אחרי שראיתי את הסרט ההוא בקולנוע, בו הילדה
מנגנת על פסנתר במקום לבכות את מות אמה, וברקע התזמורת. באותו
רגע החלטתי שגם אני רוצה להיות פסנתרנית, וכמו כמה דברים
בחיים, גם הצלחתי. לא שהיה כל כך פשוט. מי חשב אז, בתקופת הצנע
על לימודי פסנתר?  בטח לא האמא שלי, אבל אני שכבר אז הייתי
עקשנית, נידנדתי ובכיתי ורקעתי רגלים ואפילו ניסיתי להיות ילדה
טובה, שזה היה הכי קשה ובסוף...

כבר שנתיים וקצת אני כאן. חמישה ימים בשבוע, כל יום אחר
הצהריים בין ארבע לארבע ושלושים מתאמנת על הפסנתר של גב' הופמן
ופעם בשבוע שיעור. "אם תדעי לנגן את כל הסולמות בלי שגיאות,
נתחיל בחודש הבא ללמוד את פור אליס של בטהובן." אז מה עוד
אבקש? רק שגב' הופמן לא תהיה בבית כשאני מתאמנת.

גב' הופמן היא המורה לפסנתר שלי. אומרים עליה שהיא מוזרה, ואני
לא כל כך מבינה למה. נכון שיש לה שיער קצוץ ומרחוק נראית כמו
גבר. וגם נכון שהיא תמיד מסתובבת בחצאית צרה וארוכה עם פתח
מהצד שמגלה רגלים ארוכות. הידיים שלה לבנות כי היא תמיד מכסה
אותן כשהיא יוצאת החוצה, גם חובשת כובע מצחיק כזה עם נוצה
בזוית. נדמה לי גם משעולם לא ראיתי את גב' הופמן בלי סיגריה.
לא הסיגריות הפשוטות,  אלא כאלה שנעוצות במחזיק סיגריות מוזהב,
מהסוג שרואים רק  בקולנוע.  אבל אני לא חושבת שהיא מוזרה,
למרות שהציפורניים שלה קצוצות ישר ומכוסות בלקה שקופה. בעיניי
היא פשוט נהדרת  אבל רק מי ששמע אותה מנגנת אטיודים של שופן,
יכול להבין למה אני מתכוונת.

לפעמים אני שומעת את ההורים שלי בלילה מדברים על איך זה שלגב'
הופמן יש כל כך הרבה כסף ואפילו גבר אין לה. כולם יודעים שהגבר
שלה, האבא של עדנה נשאר בגרמניה, אבל כשהורים מדברים הם לא
מזכירים אותו בכלל, רק אומרים שיש לה כמה גברים בחיפה,
שמפרנסים אותה. ולכן היא נוסעת פעמיים בשבוע לחיפה באוטובוס של
אגד. אני יודעת שהיא נוסעת ללמד בקונסרבטוריון, אבל אני לא
מתערבת בשיחות של הגדולים ועושה את עצמי ישנה.

כשהיא לא בבית, ולאחרונה זה כמעט תמיד, פותחת לי עדנה, את
הדלת. ילדה גדולה אולי בת 14 וקצת,  אבל כמעט בלי חברים, אולי
בגלל שהאמא שלה מדברת גרמנית?  הבית של גב' הופמן  קצת יותר
גדול משלנו, כי להם יש מרפסת גדולה וסגורה, בעוד אני והורי
עדיין גרים בבית של חדר אחד. אפילו השירותים שלנו עדיין
משותפים, עם משפחת חייקיס ואנחנו לא סגרנו שום דבר, כי אין לנו
אפילו מרפסת.

אני דווקא מחבבת את גב' הופמן, למרות שהיא צועקת עלי לפעמים
בגרמנית ומרביצה לי עם הסרגל על האצבעות, אם אני מרימה אותם
יותר מידי גבוה. אחר כך היא מיד מתנצלת ונותנת לי סוכריה
צבעונית, ולפעמים אפילו חתיכת שוקולד  שיש לו ריח  וטעם
מוזרים. גב' הופמן אומרת שזה שוקולד תוצרת חוץ. מאיפה יש לה
בצנע שוקולד, ועוד תוצרת חוץ, אין לי מושג, אבל אלה דברים
שמוטב שלא אספר להורים שלי כי הם לא כל כך אוהבים אותה. במיוחד
אבא שלי שלא סובל את הכובע שלה עם הנוצה. אימא שלי תמיד אדיבה
כשהיא באה לשלם לה גם  עבור השיעורים שלי וגם עבור התירגול.
אימא שלי  מתעצבנת כשגב' הופמן אומרת לה שאני כשרונית ושהגיע
הזמן לקנות לי פסנתר. אני יודעת לפי הכתפיים שאימא שלי לא
אוהבת לשמוע את זה, כי מאיפה תקנה לי פסנתר ואפילו אם תקנה לי
איפה תשים אותו? בבית שלי אין בכלל מקום, אין לי אפילו חדר
משלי.

כשהגעתי היום שמחתי שגב' הופמן לא הייתה בבית. את הדלת פתחה לי
עדנה עם מסטיק בפה ובמכנסים קצרים וכחולים. "אה, זו את?" כאילו
שהיא לא יודעת שאני תמיד באה באותה שעה. נכנסתי והתיישבתי ליד
הפסנתר, אפילו את הידיים רחצתי  שאם גב' הופמן  תיכנס פתאום לא
תצעק  עלי. עדנה יצאה החוצה לשחק עם החתול שלה, בטח גם היא
שונאת את הסולמות, ותרגילי האצבעות. אני מנצלת את ההזדמנות
ומנגנת כמה צלילים שהם לא סולמות, מדמיינת שאני פסנתרנית דגולה
המנגנת בקונצרט שכתבתי לבד, כמו המלחינים שגב' הופמן תמיד
מספרת לי עליהם. אני כל כך שקועה בנגינה שאפילו לא שמה לב
שעדנה נכנסה בינתיים, עומדת מאחורי ומקשיבה. עכשיו מפתיעות
אותי  מחיאות כפייה.
"כל הכבוד," צוחקת עדנה ואני עושה עצמי לא שומעת, ועוברת מיד
לתרגילים. דו-רה-מי סול-רה-סול.

עדנה ממשיכה לגחך. "אז זה מה שאת עושה כשאימא לא בבית." אני
ממשיכה במרץ דו-רה-מי-מי-רה-דו. "אני אגיד אותך לאימא שלי...".
אינני עונה, אבל ידי נעצרות באוויר.

היא מפתיעה אותי מאחור, "רוצה לבוא לראות אותי מתקלחת?" היא
לוחשת באזני ולפני שאני מבינה מה קורה היא תופסת בזרועי וגוררת
אותי למקלחת. שם היא מתחילה להתפשט. אינני מעיזה להרים עיני
מהרצפה ורק עומדת כמו קלוץ. "הסתכלי בי." היא מרימה עלי קול.
ואני יש לי ברירה? נועצת עיניים בעדנה. שדיה המתפתחים עומדים
זקורים ומתריסים. היא מרטיבה אצבע  ומעבירה אותה על פטמת שדה
הימנית, זו מגיבה לה במהירות ומזדקפת כהה וגדולה. "תראי איזה
יופי היא עומדת לי."  ועכשיו היא עושה זאת לפטמה השניה.  רוצה
לגעת בהן? היא שואלת בחצי חיוך, ואני אפילו לא יכולה להסיט את
עיני.

עכשיו היא מורידה את תחתוניה, מפסקת רגליה, ומבליטה את ערוותה
כלפי. "תראי, יש לי אפילו כבר שערות בין הרגלים, רוצה לראות את
החור שלי?" אני מנידה ראשי ודמעות מתחילות להתאסף בקצוות.

עכשיו היא פותחת את זרם המים, ואלה יורדים להם בשצף קצף על
פניה המחייכות. מרטיבים את שערה המתולתל שעכשיו נראה כמו נחשים
ארוכים ומתפתלים. היא מסובבת אלי גבה ומתכופפת. עגבותיה נוצצים
בשמש החודרת מבעד לחלון האמבטיה. היא  שוב מסתובבת לעברי,
והמים יורדים על שדיה. היא מתקרבת לעומתי, ואני יכולה לחוש
בהבל פיה.  "את רוצה לראות את החורים שלי?" היא לוחשת. כורעת
ודוחפת אצבע עמוקה בין רגליה. "את לא סקרנית  לראות מה יש לי
בפנים?" עכשיו היא מושיטה לי את ידה, "בואי  תכניסי"...
רגלי שקודם היו אבנים, נענות עכשיו למוחי  וגם מבינות את
הפקודה שהוא משלח לעברן. "ברחי. "

עוד שנייה ואני בחוץ, קופצת את כל חמש מדרגות בבת אחת,  משתטחת
על הכביש  ופוצעת את שתי ברכיי שמתחילות עכשיו לדמם. אני מביטה
סביבי, למזלי אין איש ברחוב.  איך שהוא  אני מדדה הביתה, שמחה
שאין איש בבית. אני ממהרת לשטוף את הברכיים. ברך שמאל שורפת
אבל ברך ימין ממשיכה לדמם, וכל העור כבר ירד ממנה.

"מתי נפלת?" שואלת אימא כשחוזרת מהעבודה מאוחר כתמיד.
"זה שום דבר, סתם שיחקנו בשוטרים וגנבים."
"תני לי לראות."
ואני יודעת שעכשיו יגיע תורו של היוד השורף.
למחרת נשארתי בבית. ברכיי נפוחות ואינני יכולה לכופף את ברך
ימין.
"זה שום דבר,"  אומרת אימא, "עד החתונה זה יעבור."

וכשאני בבית לבד, ברכיי חבושות וכואבות, אני בוחנת את דמותי
הערומה מול המראה. החזה שטוח לחלוטין, ולי אין בכלל שערות בשום
מקום. האם פעם אראה כמו עדנה או אתנהג כמוה? הלוואי והיה לי את
מי לשאול. אני חושבת שאוותר על שיעורי הנגינה אצל גב' הופמן.
אז מה אם לא אהיה פסנתרנית. יש עדיין מספיק חלומות שאפשר לחלום
אותם.

פרק ב'
הברך שלי מחלימה לאט, ואני עדיין צולעת. אימי  שבדרך כלל לא
טיפוס דאגני, מחליטה לסחוב אותי לאורטופד שיציץ לי בברך. רק
אני ואתם יודעים שאין לי שום דבר בברך. אבל יש לי ברירה?
למזלי,  התור לאורטופד נקבע לחודש הבא. אז יש לי עוד קצת  זמן
וסיבה טובה להשאר בבית, ולעמוד בתצפית על  הבית של גב' הופמן.
מהר מאוד אני  מגלה שגב' הופמן יוצאת את הבית  כל יום בסביבות
שלוש ארבעים וחמש.  עכשיו אני צריכה למצוא סיבה לשינוי שעות
התירגול וזה באמת כבר לא כל כך קשה. אני עם הדמיון הפרוע שלי,
ממציאה לגב' הופמן  עבודת "התנדבות בספריה" ואחר כך באמת
מתנדבת לשעת סיפור ובסופו של דבר אפילו נהנית מכל העניין. לספר
סיפורים לילדים כבר  היה בשבילי תענוג אמיתי.  לאימון על
הפסנתר אני הולכת כל יום בשעה שלוש כשגב' הופמן בבית. כמובן
שעכשיו אני  צריכה לנגן בשקט, כדי לא להפריע את מנוחת השכנים,
ורק לנגן סולמות משעממים, אבל לפחות אני לא נשארת יותר לבד עם
עדנה.

גם עדנה לשמחתי מתחמקת ממני. אולי היא מפחדת שאגיד אותה לאימא
שלי? כשאני רואה אותה ברחוב אני עוברת לצד השני  ואפילו לא
אומרת לה  שלום. את התור  לאורטופד  ביטלה אימא אחרי שראתה
שהברך שלי הסתדרה.  אבל כאילו שהברך שלי עשתה להורים שלי משהו
כי הם שוב רבים. אין לי מושג על מה, כי הם מדברים בשפה שלא את
הכל אני מבינה. רק המילה 'מיידלה' חוזרת שוב ושוב. אבא שלי
טורק את הדלתות והעיניים של אימא שלי שוב עצובות ונפוחות,
כאילו בכתה. הלוואי והייתי יכולה לעשות משהו, כדי להפסיק את
הצעקות והויכוחים. לפעמים בא לי לקום וללכת לאיבוד אבל אין לי
מושג לאן.

החיוך על פניה של אימא מסתיר משהו, אבל אני לא בטוחה מה. אנחנו
ישובות על האוטובוס הנוסע לחיפה.  אני בבגדי הכי טובים שלי
שזה מכנסיים לבנות, וחולצה לבנה ששוליה כחולים. המחנכת שלי לא
אוהבת את החולצה הזו בגלל הכחול. אבל אני דווקא חושבת שהיא יפה
ומדגישה את העיניים הכחולות שלי. אז מה אכפת לי מה היא חושבת?
בעצם דווקא כן אכפת לי אבל זה מה יש. גם אימא שלי התלבשה יפה
לכבוד האירוע. אמנם היא נוסעת כל יום לעבודה בחיפה, אבל לא עם
הבת שלה.

חיפה.  בשבילי היא כמעט כמו סוף העולם. רק לעיתים נדירות הייתי
בחיפה עם או בלי אימא. פעם אחת עם הכיתה בטיול השנתי. אחר כך
נסעתי לבד, לצילום חזה כשחשדו שיש לי דלקת ריאות, אבל אז נסעתי
לבד כמו גדולה. ופעם אחת נסעתי עם אימא לראות את  הסרט
במבי, כי הייתי חולה כשכל הכיתה נסעה. עד היום אני זוכרת
את הכאב בחזה. לראות את כל בנות הכיתה מתרגשות, בנעלי סירה
שחורות ובשקיות אוכל רקומות, והבנים בשיער רטוב עם פסוקת, בעוד
אני הולכת לי הביתה, כי הרופא לא הרשה לי להתאמץ.  לראות את
במבי עם אימא זה בטח לא אותו דבר כמו לראות את הסרט עם כל
הכיתה. אבל היום אני שוב נוסעת  עם אימא לעיר הגדולה.

אני אפילו לא יודעת למה אנחנו נוסעות. אימא רק אמרה "בואי,
אנחנו נוסעות." ואני כבר למדתי שלא תמיד כדאי לשאול שאלות. הנה
כבר רואים מרחוק את הארובות  של נשר. כשאני עוברת לידן אני שרה
לי בלב. "אוניה,  אוניה, עם כנף כשל יונה..."  עכשיו אנו
חוצים את פסי הרכבת. עוד מעט נגיע לבית שחזיתו מנוקבת כדורים,
מיד אחרי הסיבוב, ואימא תגיד, "את רואה, כאן היו יורים עלינו
הערבים." תודה לאל שאין כבר ערבים שיורים על אוטובוסים בכניסה
לחיפה, אבל כשאני  מסתכלת על אימא, נדמה לי שעוד מעט תתכופף
כדי שהכדורים לא יפגעו בה.

אנחנו עולות על האוטובוס שנוסע לכרמל.  אני מסתכלת על הים
הכחול הנגלה מכל סיבוב, בא לי לקפוץ ראש לתוכו, ואני אפילו
שוכחת לשאול בפעם המי-יודע-כמה, לאן אנחנו נוסעות. אבל לפני
שאני מספיקה להנות ממראה הים והאוניות שיושבות כבדות וצפופות
בנמל, אנחנו יורדות, והטיול השנתי נגמר. נדמה לי שאימא יודעת
לאן אנחנו הולכות ואולי לא?

אנו נכנסות לאחד הבתים, וחדר מדרגות אפלולי מקביל את פנינו.
"תתנהגי יפה." אומרת אימא, כאילו שהולכים למכור אותי למישהו.
עד שאני מתרגלת לחשכה בחדר המדרגות. וכבר טיפסנו את כל ארבעת
הקומות. אימא מצלצלת בפעמון שמשמיע קולות ציוץ של ציפורים,
ומיד אנחנו בפנים בדירה חשוכה לא פחות מחדר המדרגות. עומד כאן
ריח של בית ישן שמזמן לא פתחו בו את החלונות, כזה מחניק שבא לי
להשתעל, אבל אני מתאפקת. הכל כאן כהה וכבד. הרהיטים, השטיח.
הוילונות אפילו הגברת המחייכת אלינו כבדה, וגם חיוכה עצוב.

בפינה אני רואה גבר זר צנום עם שפם, לבוש חליפה מפוספסת ונעלים
שפיציות שחרטומן שחור ובצדדים לבן. הוא מחייך אלי אבל משום מה
אני לא מאמינה לחיוך שלו. אולי כי לא רואים אותו כל כך טוב
מבעד לשפם. האישה הכבדה אוחזת בזרועי ומתגלגלת לחדר השני. "זה
היה פעם של הבת שלי," היא נאנחת ואני כבר מרגישה את הדמעות
הכבדות שתכף יתחילו גם הן להתגלגל.

"ואוו, פסנתר."  אז אימא בכל זאת רוצה לקנות לי פסנתר?
"את יכולה לנגן עליו," אומרת לי האישה הכבדה, מנגבת את עיניה
בשרוולה, סוגרת את הדלת מאחוריה ומשאירה אותי לבד. אני מלטפת
את הפסנתר ומדברת אליו בשקט בלב, "הלוואי שתהיה כבר שלי."
מסתכלת עליו ולאט לאט מעיזה לפתוח אותו.  מלטפת את הקלידים
הלבנים ואחר כך השחורים ואחר כך מתחילה  לנגן. עכשיו כשגב'
הופמן לא כאן, אני יכולה לנגן עליו כאוות נפשי את כל המנגינות
שלי. אפילו לא מרגישה שהזמן עובר ופתאום כבר צריכים לחזור
הביתה.

"נו, אז  מה תקני לי פסנתר?" אני שואלת-מקפצת בחוץ. בא לי לנשק
אותה, אבל אני יודעת שהיא לא אוהבת את זה. ואימא שלי מחייכת את
החיוך המיוחד שלה, "נראה. מצא חן בעיניך?" היא לא צריכה לשאול.
העיניים שלי משדרות הכל והרגלים שלי עכשיו כל כך קלות. "נראה,"
היא שוב חוזרת על עצמה. "ראית את המומחה. הוא מיד יגיד לי אם
הוא בסדר," נאנחת אימא, "הוצאה כספית גדולה אבל את כל כך
רוצה..."
"אה, הגבר שישב בצד הוא מומחה לפסנתרים?" ובלב חושבת לי שהוא
בכלל לא דומה לתמונה של ביטהובן, כמו שהיה צריך להראות, לדעתי.
"כן," אומרת אימא. "בואי נחכה לו כאן בפינה ונשמע מה דעתו על
הפסנתר." אני מחכה  קצרת סבלנות,  וכל כולי מוזיקה.

אבל המומחה לא נחמד אלינו, "לא כדאי," הוא אומר. "הפסנתר ישן
מאוד, תוצרת פולניה ולא גרמניה כמו שטענו. העץ שלו מלא תולעים.
הוא ידביק לך את כל הרהיטים.  וצריך להשקיע בו הרבה בשביל
לכוון אותו. אני ממש לא ממליץ לך לקנות אותו."
אז למה הוא עדיין מחייך מתחת לשפם?

חזרנו הביתה ואני כבר לא רוקדת בפנים, ואפילו  לא שרה  בלב
'אוניה אוניה ', ליד נשר. שבוע לאחר מכן, שמעתי את אימא
משוחחת עם גב' הופמן. "חבל שלא קנית לבת שלך את הפסנתר. היה
במצב מעולה ובמחיר מציאה, לא רואים פסנתרים כאלה כיום."
"אבל המומחה אמר..."
"כן, מגיבה גב' הופמן, "אבל יומיים אחר כך  הלך קנה אותו
לעצמו, עשה עסקה מצוינת חבל שלא התייעצת איתי." כמעט בא לי
לומר, אבל את המלצת עליו, על המומחה לפסנתרים. אבל אני שותקת.
לא תמיד כדאי להעיר לגדולים. יותר לא הזכרתי  את המילה
פסנתר בבית. גם אימא לא.

אינני זוכרת מתי הפסקתי ללכת לביתה של גב' הופמן. אבל באיזה
שהוא מקום יש לי עדיין תעודה של הקונסרבטוריון  עם ההערה של
גב' הופמן בכתב יד ילדותי. "תלמידה מעולה, חבל שאין לה פסנתר
בבית."

ואני? יכול להיות שהעולם הפסיד פסנתרנית גדולה ואולי מלחינה
דגולה עוד יותר. אבל  דבר אחד עדיין לא  השתנה, אני עדיין
נותנת  אמון בבני אדם. אולי גם זה ישתנה יום אחד?