היא היתה מאוד חיה,
וקשה לדמיין שעכשיו כבר לא.
היא היתה מאושרת ומלאה אמונה,
לפעמים רק לקצת מגע התחננה
היתה סוערת, מלאת תשוקה,
וגם נבוכה ועם הרבה שתיקה.
לפעמים שמחה,
לפעמים ברחה,
לפעמים שובבה, לפעמים עצובה
כועסת, מיואשת ומלאת אכזבה
ועכשיו זה קורה, קשה לי להאמין
שאני קוברת את
האהבה.

על הקבר שלה
הנחתי זר של שושנים,
ככה היא היתה אוהבת.
על המצבה שלה כתובים עשרות
לא,
מאות (אלפי?) שירים
שלה הייתי פעם כותבת.
ובתוך ארונה, בעומק האדמה,
מתחת לכל רגבי העפר-
שוכבת בשלווה, נחה סוף סוף
האהבה שלי, שמתה כבר...