רבים הצטופפו בשעוריו, ישובים על המדרגות חוסמים את הכניסות,
בולעים בשקיקה כל מילה. בסוף כל הרצאה, שלא כמקובל, היו מחיאות
כפים רמות מרעידות את התקרה. לא לחינם נודע שמו ברבים כמורה
בה' הידיעה, או "המורה הדגול." המאחרים נאלצו להישאר בחוץ
ולשמוע את קולו החם מעבר לדלת הסגורה למחצה, פשוט כי לא היה
מקום.

כשנעלם שמו מתוכנית הלימודים, עבדה חרושת השמועות במרץ רב. היו
שטענו שירד מהארץ לעשות כסף בחו"ל, היו שטענו שפרש מההוראה עקב
מחלה קשה. ספרו שהופיע כשנה לאחר העלמותו, רק הצית את הדימיון.
שמו שוב עלה לכותרות, לאחר שספרו תורגם לשפות זרות והפך לספר
לימוד חובה. אחר-כך, כדרכו של עולם, דעך שמו, והוסיף להופיע רק
ברשימות ביבליוגרפיה של עבודות סמינריוניות.

יחד עם זאת, היו עדיין כאלה שזכרו אותו בחיבה יתרה, מתרפקים על
זכרון קולו החם, והידע הרב שלו בתחום יחסי אנוש.

ישיבת ההנהלה הייתה סוערת במיוחד, וההחלטה גורלית. מה יהיה
הנושא השנה ל"תחזוקת הסגל". הרבה נושאים הועלו, כל נושא נדחה
על הסף, על ידי אלה שהצעתם לא זכתה לגיבוי. ממש לפני שכמעט
הוחלט לוותר השנה על הסדנא, העיזה והציעה את שמו של המורה
הדגול.

נשתררה דומיה. ולאחריה צרור תגובות: "הוא בטח כבר מת, אינו
מלמד, איך בכלל אפשר לאתר אותו..."

יו"ר הישיבה, אולי מתוך ידיעה ששום דבר לא יצא מזה, הקשיב
לדעות וקבע בפשטות, "את יודעת מה, תבדקי. אם הוא עדיין מלמד,
לכבוד יחשב לנו אם יסכים לנהל את הסדנא השנה." לאחר מחשבה
הוסיף, "אהיה מוכן לשלם כל סכום, אם תאתרי אותו כמובן."

עכשיו המפתח בידיה. לקח לה שבועיים לאתר את כתובתו, עוד יומיים
לאזור אומץ ולהתקשר לביתו. קולו המתוק והנמוך הפתיע אותה, מעלה
נשכחות.
"דוקטור?"
"מדבר, מה אני יכול לעשות למענך?"
הציגה בקשתה בקיצור נמרץ.
"יש על מה לדבר, תבואי לביתי...." מסר לה את הכתובת המדויקת,
"ואחר כך תפני שמאלה, ואחרי הסיבוב ימינה, מחר בצהריי יום."
טרק את הטלפון לפני שהפסיקה להגיד תודה.

למחרת, אחרי שלוש שעות חסר חמש דקות, שני אוטובוסים ועוד חצי
שעה הליכה ברגל, עמדה וחיכתה עד שהשעון שעל ידה יורה לה שהשעה
מתאימה. נקשה על הדלת קלות, והמתינה.
אישה צנומה, שסינור לבן כרוך לה על מותניה פתחה לה את הדלת.
"כן?"
"באתי אל הדוקטור..."
"הוא כבר מחכה לך ."
הלכה בעקבותיה, נרגשת. מובלת אל עבר המרפסת הגדולה המשקיפה על
הים. לו אני הייתי במקומו גם אני לא הייתי רוצה לצאת את הבית,
חלפה מחשבה במוחה.
הוא ישב על כורסה רחבה, כאילו שקוע בהרהורים. למשמע צעדיה הרים
את עיניו והושיט יד גדולה ובוטחת.
"את בטח..."
קפאה על מקומה. האיש עיוור, עכשיו ברור לי מדוע נעלם.
"אל תהיי כל כך מופתעת, לא ידעת שאני עיוור? לא סיפרו לך?"
"לא, לא ידעתי," גמגמה.
"אין דבר," חייך קולו. "אז אתם רוצים שאבוא להעביר לכם סדנא.
אין בעיות. השכר שלי ליום עבודה..."
פי שלוש מהתקציב שהועמד לרשותה, בטח יהיה שווה כל אגורה.
"אצטרך לדבר עם הבוס שלי.... ובאשר לתוכנית..."
"עם התוכנית נסתדר, קודם תבררי לגבי התשלום. ואל תשכחי, מכיוון
שאני עיוור, תצטרכי לבוא לקחת אותי מהבית ולהחזיר אותי הביתה,
במונית."
"כמובן, נוכל לשלוח מונית..."
"לא, לא סתם מונית. תצטרכי לבוא בעצמך לקחת אותי, אחרת איני
בא..."
יום לפני הסדנא, כדי לא לבזבז זמן מיותר, יצא כל הצוות לבית
מלון, להיות קרובים אל המורה הדגול. עליה הוטל, כצפוי, להביא
את המורה הדגול מהבית.

הזמינה מונית, שעה לפני תחילת הסדנא, כדי להיות בטוחה שלא
תאחר. אבל כדרכם של חיים, התנועה בבוקר סואנת, ולרוע מזלה עיכב
אותה גם תקר לא מוזמן בגלגל המונית. כך מצאה את עצמה עומדת
לפני ביתו של המורה, חמש דקות אחרי השעה המוסכמת.

מיהרה וזינקה ממונית, מתנצלת ומנסה להסביר את סיבת האיחור, אבל
אז נשטפה בזרם קללות שלא היה מבייש תגרן בשוק. עמדה שם המומה
וחפויית ראש, בעוד המורה הדגול מקלקל אותה, את אבות אבותיה ואת
כל מי שאי פעם קרב אליה. קולו צורמני, הולך ומתגבר גם כשהיה
כבר יישוב בתוך המונית, לא פוסק משך כל הנסיעה.

"הגענו," אמר הנהג, ודמם את המנוע. מיהרה לפתוח למורה הדגול את
הדלת. להפתעתה, עתה עטה על פניו חיוך כובש לב, הגיש לה את
זרועו וכך נכנסו לתוך אולם ההרצאות.

הסדנא זרמה כמתוכנן. המורה הדגול, כמו לפני שנים, במיטבו.
בדיוק בעשרה לשלוש, הניח ידו על שעון העיוורים, ומישש את
המחוגים.
"הגיע העת לסיים. אשמח לשמוע דעתכם על הסדנא ומה למדתם ממנה."
המילים הגבוהות התעופפו בחלל האולם, עד שנחתו בקרבתה.
"את," פנה אליה, מצביע עליה במקלו הלבן , "ומה את למדת מהסדנא
שלי?"

התחייכה. "למדתי הרבה מאוד, דוקטור, בעיקר את ההבדל בין בן-אדם
ומורה."