שכבתי במיטה, בוהה בתקרה וחושבת.
עייפה, אבל לא רוצה לישון... אם אני אלך לישון אני אצטרך
להתעורר בבוקר. אני שונאת להתעורר, זה הדבר שאני הכי שונאת
בעולם!
פשוט שכבתי במיטה ונתתי למחשבות לזרום לי בראש. עוברת במהירות
ממחשבה למחשבה, לא נותנת לאף אחת מהן להישאר יותר מדיי זמן
בתוך הראש שלי.
פתאום נזכרתי בפיגיון.
הוא שוכב שם, במגירה, מחכה שאני אוציא אותו.
ואני? שוכבת במיטה וממשיכה לבהות בתקרה, ולחשוב...
המחשבות עליו אכלו אותי מבפנים...
כל כך רוצה אותו, את ההרגשה הטובה שתבוא ביחד איתו.
אבל מצד שני, לא רוצה להישבר. החזקתי מעמד הרבה זמן... לא רוצה
להישבר עכשיו! לא עכשיו! לא היום! למה לי להישבר? אני לא צריכה
את זה עכשיו.
המשכתי לשכב, החלטתי לא לקום. לא היה לי כוח לקום מהמיטה
ולהביא אותו.
אבל בכל זאת, קמתי באיטיות עד למצב ישיבה.
יודעת מה אני רוצה, יודעת מה הוא רוצה, אבל לא רוצה שזה יקרה.
לעזאזל, ידעתי שהייתי צריכה לקבור אותו באדמה ביער שלי! ידעתי!

לקבור אותו כדיי שלא יוכל לקרוץ לי או לדבר אליי, כמו שהוא
תמיד עושה.
אבל לא יכולתי, גם לא רציתי שהוא יתלכלך. חשבתי שאני במילא לא
אשתמש בו ושאין סיבה לקבור אותו... אחרי הכול, הוא לא מת...
קמתי מהמיטה, למרות שלא רציתי. הלכתי לכיוון המגירה, לא מסירה
את מבטי ממנה, אפילו לא למאית השנייה.
התיישבתי על הרצפה הקרה, ליד המגירה. פותחת אותה באיטיות.
מזיזה בעדינות את כל הניירות ושאר הדברים שדחפתי לשם על מנת
להסתיר את הפיגיון.
הוא נגלה אליי פתאום, כ"כ מפתה... שוכב לו שם וכאילו מחכה שאני
אתן לו סימן, שאני אתן לו אישור לצאת, אבל אני לא נתתי לו
סימן.
אני חיכיתי שהוא ייתן לי סימן, סימן שזה הדבר הנכון לעשות.
מסתכלת עליו במבט מתחנן וממשיכה לחכות.
מחכה שהוא ינצנץ ויקרוץ לי או שיגיד לי משהו. אבל הוא לא אמר
שום דבר, וגם לא קרץ.
בדרך כלל, כשאני פותחת את המגירה, הוא קורץ ומסתכל עליי במבט
שאומר: "בואי! תוציאי אותי מפה! אני יעזור לך, הכול יהיה טוב!
אני מבטיח!"
אבל הפעם הוא לא אמר כלום.
חזרתי למיטה, בוהה בתקרה שוב וחושבת.
למה הוא לא קרץ אליי?
למה הוא לא דיבר?
אולי הוא כועס עליי? בגלל שהשארתי אותו שם כ"כ הרבה זמן לבד?
אולי הוא לא רוצה לעזור לי יותר?
לא רוצה לדבר איתי יותר?
פתאום שמתי לב לנקודת אור על התקרה. זה הפיגיון, הוא מחזיר את
האור של המנורה... הוא מאותת לי, קורא לי, קורץ אליי שוב.
קמתי מהמיטה והלכתי אליו. התיישבתי על הרצפה שוב, מתסכלת עליו,
מבקשת לדעת למה הוא קרא לי... אבל הוא לא דיבר.
סגרתי את המגירה בחוסר חשק מוחלט, כיביתי את האור וחזרתי
למיטה.
אני לא יעשה בו שימוש בלי אישור שלו, והוא לא אישר.
בוהה בתקרה, חושבת, שוב... אותן שאלות עולות במוחי...
למה הוא לא רוצה אותי יותר?
למה הוא לא מדבר איתי?
ואז הבנתי, זה לא שהוא הפסיק לדבר... הוא תמיד יהיה שם וינסה
לדבר איתי, אבל אני פשוט הפסקתי להקשיב. הפסקתי להקשיב לשטויות
ולשקרים שלו.
ממחר הוא גם לא יוכל לקרוץ יותר כי מחר הוא כבר יהיה עמוק עמוק
באדמה.
איפה שמגיע לו להיות.


מקור: 26.3.03
שיפור: 26.11.03