אני זוכרת שישבתי ושמעתי אותו מדבר ערב שלם.
והפנים שלי התעוותו בהתאם למה שהוא אמר.
הוא סיפר לי למה מגבות זה דבר קפיטליסטי שהחברה רוצה שנעשה
הקומפורמיות שבזה.
הוא סיפר לי איך הוא אוהב לשמוע מוזיקה שקטה ורומנטית ושהוא
רוקד נפלא.
ואיך שמרגש אותו ליקרוא שירים שאני כותבת, וכמה שהוא בוכה
כשאני הולכת, ואיך כבר דיי הרבה זמן הוא מסתובב בתחושה שיש לו
חלק שחסר, שהוא מרגיש מת נפשית ולבד לו.
שהוא מנסה ולא יכול להרגיש, שהוא אוהב כשרע לו והוא מנסה
להרוס.
להרוס את עצמו, להרוס את כולם.
כמה שאהבה היא בעצם משהו שלעולם לא יעבור לך, למה אני כלכך
מיוחדת ומדהימה ואיך היה להיות במנת יתר ולחשוב עליי.
כמה שלא אכפת לו אם אני אלך ואשכב עם כולם כי הוא יודע שאני
אוהבת אותו ושהרגשות שלי בעצם שייכים לו, והוא יודע שכשנעשה את
זה זה יהיה ניפלא, והוא מתכופף לעברי ומחבק אותי.
וכל הזמן רציתי לעצור אותו ולהגיד לו:
כמה מטומטמת אתה חושב שאני? תעשה לי טובה!
למה אתה חושב שאם תזבל לי את השכל בשקרים ואשליות אני אפול בפח
ואתן לך את העונג שאתה מחפש, במיטה ומיחוץ לה.
את העונג בבן אדם שילך אחריך ובן אדם שיגרום לך לצעוק?
תעשה לי טובה!
אתה חושב שאם תתחנף ותפלוט קיטש בקצב אני אהיה שלך?
טעות בידך.