הטנק עצר בחריקה רמה ובשאגת מנוע, מצודד את הצריח שמאלה לתוך
הסמטה. אליק עוד לא הספיק לפתוח את המדף, אבל אני כבר הייתי עם
הידיים על המא"ג.
שחררתי צרור קצר, אולי עשרה -שניים עשר קליעים. המחבל נפל תוך
כדי ריצה, הגפיים שלו נזרקות קדימה עם כל פגיעה, כאילו הוא
רוקד למוזיקת טכנו ואז חוטף מנת יתר של אל.אס.די. הוא התרסק על
הריצפה של הסמטה, לתוך שלולית של דם, כאשר הכאפייה שלו מכסה את
ראשו ופניו. מזל, חשבתי, אני לא אצטרך להביט לו בעיניים. יותר
לא אצטרך להביט בעיניים של אף גבר, אישה או ילד של העם הארור
הזה.
מאז שהתחיל פרויקט "מזלג ברקים" היו עשרה פיגועים גדולים.
עשרה, וזהו. כמו שצפה המטה הכללי, אירגוני הטרור עברו למצב
מגננה קצת אחרי שהתחיל הפרויקט, ואחרי כמה שבועות של שפיכות
דמים החיזבאללה, חמס, ופת"ח כבר לא יכלו להרשות לעצמם לבזבז
חומר נפץ או תחמושת על אזרחים. מטעני צד וקליעים של צלפים גבו
מחיר כבד מצה"ל, אבל הפרויקט עבד. בכל מקום בגבולות ישראל
והמדינה הפלשתינאית (או ישראל השלמה אם תרצו) נשאר עוד מחבל
אחד בלבד. היום הרגתי אותו בסמטה צדדית בעזה, בצרור קצר של
קליעי שבע שישים ושתיים.
כמה דקות אחרי שהודענו למפקדה הבאנו את הטנק לעצירה במוצב
הזמני. החלנו לטפל בטנק ליציאה הבאה. אחרי כמה שעות הסמ"פ הביא
טלביזיה קטנה למשטח, עם כבל מאריך מהמשרד של המ"פ.
"תקשיבו לחדשות." הוא אמר והדליק ערוץ שתיים.
"בראיון מיוחד עם ראש השב"כ לפני שעה קלה התקבל אישור לשמועות
שרודפות אותנו עוד מהצהריים. לפי הדיווח, היום בעזה נוטרל
המחבל האחרון." מחיאות כפיים נשמעו במשטח, כאשר הצוותים האחרים
החלו בהכנות לחגיגה.
"מזל טוב," אמר הסמ"פ "כנראה שחיסלת את האחרון מהם. חבל שלא
ככה יזכרו את זה... בטח יאמרו שאיזה פלס"רניק או צנחן עשו את
זה."
עכשיו במסך הטלביזיה הראו צעירים רוקדים וצוחקים במקומות
הבילוי השונים. בכל הארץ, לפי מגישת החדשות, צעירים יוצאים
למסיבות ולמועדונים, לא חוששים יותר לחייהם. עכשיו הם יכולים
לבלות, חשבתי.
אחרי זה, הראו תמונות של אנשים שעולים לאוטובוס בירושלים
ובתל-אביב ובכל מיני תחנות מרכזיות. אלו היו צילומי ארכיון,
ככה שהאנשים לא באמת הרגישו בטוחים יותר, אבל הם נראו כאילו הם
הרגישו בטוחים. צילומי המחשה, אמנם, אבל הם כמעט הצליחו לרגש
אותי.
"פרויקט מזלג ברקים, בשיתוף זרועות האויר, יבשה ומודיעין של
צה"ל מוכרז היום כהצלחה. מדיניות ראש הממשלה הוכיחה את עצמה
וכיום כל אדם יכול לחיות במדינת ישראל, חופשי ובטוח מפני
פיגועי איבה. אין ספק ש..." הטלביזיה כובתה בקליק מהיר. מאיר,
הנהג שלי, נשען על הטלביזיה שכיבה ואמר, בקול ציני אדיש "לפחות
עכשיו יהיה לנו שקט בארץ. יתחילו להשקיע בנו, המצב הכלכלי
ישתפר. אפילו לא נצטרך לראות חדשות יותר... מבחינתי אנחנו
יכולים לשבת על הטנק כאן ולעשן נרגילה שמונה שמונה."
ברנס, התותחן, היה היחיד שגיחך.
"מה קרה לך?! ניצחנו, אתה קולט את זה?" התפרץ אליק. "אין יותר
פיגועים, אין יותר מלחמה, לא בגלל הסכמים או שטויות כאלה.
אנחנו ניכנסנו בהם וניצחנו. עכשיו צריך לשמוח עם מה שיש לנו,
זה מגיע לנו. תחייך, צה"ל ניצח במלחמה אחרי כל השנים."
עדיין ישבנו ליד הטנק, מביטים בטלביזיה הכבויה. ברנס ניקה את
המשקפיים, הרכיב אותם והביט לנקודה מרוחקת כלשהי. "יהיו עוד
מחבלים," הוא אמר "שלא יהיה לכם שום ספק בכך. נכון, ניצחנו
היום, אבל יהיו עוד מלחמות, יוולדו עוד מחבלים. מלחמות באות
והולכות, זאת הייתה עוד אחת בה ניצחנו במחיר כבד. ההבדל היחיד
הוא שלא כבשנו שום דבר."
לא כבשנו שום דבר, חשבתי. לא לקחנו להם את השטח, את הבתים.
כשיגיע הסכם השלום כל מה שנוכל להחזיר להם יהיה גופות. אמרו לי
פעם שהאדם שבטנק ינצח, כנראה שהם צדקו. משום מה אני לא מרגיש
יותר בטוח או חופשי מלפני חודשיים. אולי אם הייתי מחסל עוד כמה
מחבלים בטווח קרוב כמו היום אז הייתי מרגיש יותר טוב. כנראה
שלעולם לא נדע.
הדלקתי סיגריה ושאפתי שאיפה עמוקה. השמש שקעה לתוך הים, ממולה
ניצב קנה הטנק, לועו פעור ומאיים מעל מרחבי הערי עזה הדומיה.