"הו רומיאו, רומיאו היכן אתה?"
הוא לא היה רומיאו ואני לא הייתי ג'ולייט, אבל כבר מתחילת
ההיכרות שלנו הוא נהג בי כנסיכה. כאילו הייתי הדבר הכי יקר
בחייו. הכרנו באחת תצוגות האופנה שהשתתפתי בהן במילאנו. הוא
הביא לי פרחים ואמר שאני מעוררת השראה. "האם אני יכול ללוות את
גבירתי למכוניתה?"
"כן." חייכתי בתשובה. מאותו ערב והלאה התחלתי להיתקל בו הרבה,
אחרי התצוגות, במסיבות מאורגנות של סוכנות הדוגמנים ופרטיות של
מעצבי אופנה מפורסמים שעבדתי איתם וכיוצא בזה. "היום אני מבקש
ממך הזדמנות ורשות לקחת אותך לטיול ולארוחה." הסכמתי. רקדנו
לצלילי מוזיקה קלאסית, אכלנו מאכלים יוקרתיים, שתינו יין משובח
ונהניתי מאוד. הוא החזיר אותי הביתה ונשק לי על הלחי. צפיתי בו
כשהוא התרחק לאיטו בשביל שפנה לכביש הראשי. הוא בעט בפח שעמד
ליד הגדר, מה שנראה מוזר ביותר, אבל חשבתי שהוא פשוט לא ראה
אותו.
               
בראשון באפריל, יום המתיחות, הוא הפחיד אותי מאוד. הוא אהב
להפחיד אותי. מישהו תפס אותי וקשר בד לעיניי, משך אותי אחורה
ואמר בקור מאיים -"אם את לא תשתקי, זה הסוף שלך!" הייתי
מבועתת, לא זיהיתי את הקול. אחרי זמן שנראה כמו נצח הוא שיחרר
אותי וצחק בפראות. "עבדתי עלייך!"          
"זה לא מצחיק, כמעט קיבלתי התקף לב, אל תעשה את זה יותר!"
כעסתי וצעקתי עליו.              
"סליחה."
 
כתבו עליי בעיתון מקומי, הכתב טען שאני מקבלת משכורות עתק, שיש
לי רגליים עקומות וכולי. זה כל כך פגע בי, לא הבנתי על מה כל
ההכפשות האלה. הייתי מדוכאת ושאלתי אותו אם הוא חשב שהגיע לי
פחות על מה שעשיתי לפרנסתי. הוא אמר שכסף עושה אותו מאושר
ושהוא אישית יעשה הכל כדי להרוויח כסף. הדרך שבה המילים יצאו
מפיו הייתה זוועתית ונבהלתי מהניצוץ הפתאומי שהופיע בעיניו
כשהוא דיבר. הוא הסתכל עליי בצורה זדונית משהו. אמרתי לו שאני
צריכה ללכת ונסעתי משם.
היחסים בינינו התדרדרו מיום ליום. הביקורים הבלתי פוסקים שלו
בכל פעם שהייתה לי עבודה התחילו להראות חולניים, כאילו שלא היו
לו חיים משלו, הוא דאג גם לבוא בדיוק מושלם - עשר דקות לפני
הפתיחה. כעבור חצי שנה מהיכרותנו החלטתי להיפרד ממנו, זה היה
באוגוסט. בערב אחרי העבודה הלכתי לפגוש אותו על מנת לסיים את
הקשר הנרקב בינינו. הוא תפס את ידי כאשר פניתי ללכת- "את לא
יכולה לעזוב אותי!" השתחררתי מלפיתתו ורצתי למכוניתי. עברו
שבועיים שבהם לא ראיתי אותו יותר בעבודה, שמחתי וחשבתי שהוא
הבין את המסר.

יצאתי לבושה שמלת כלה וראיתי אותו עומד בתוך הקהל. מעדתי או
שאיבדתי את הכרתי, אני לא זוכרת. שכבתי חבולה על הרצפה. "בבקשה
תוציא אותו מהבניין! הוא איים עליי!" הוא היה שד מלא רוע, כמו
בסיפור אימה. התחננתי ביאוש מהמאבטח לגרשו. הוא חייך ואמר
שיסדר את הכל. ביום שישי בתחילת ספטמבר יצאתי לחופש מהעבודה.
טיילתי בשדרה ליד ביתי, מול חוף הים, נהנתי הטיילת, המזרקה...
הרגשתי נפלא, שחיי מתחילים לחזור לקדמותם. טעיתי.            
       
נזרקתי לרצפת הבטון, קיבלתי מכה חזקה בראש והייתי בהלם. פתאום
התחלתי לראות מטושטש. "אהההההההההההההה!" צרחתי מרוב כאב, כבר
לא ראיתי כלום, עיניי וגופי צרבו כמו תופת. הייתי מכוסה
בחומצה. הוא מצידו צחק את צחוקו חסר הרחמים והשאיר אותי שוכבת
שם על הכביש, לבד.
 
החודש הראשון אחרי האסון שלי היה הכי קשה ואף אחד לא ידע אם
אני אשרוד או אמות מפצעיי. אימי לא משה ממיטתי בבית החולים ורק
בזכות עידודה החזקתי מעמד. חשבתי שהכאב חזק ממני, אבל היא לא
נתנה לי לוותר. היא קראה לי שירים, מכתבים ששלחו לי, תיארה את
הפרחים שהגיעו אליי ובעיקר התפללה והתחננה שאני לא אעזוב את
העולם הזה לפניה. אחרי ארבע חודשים ושני ניתוחים בעיניי,
הרופאים קיוו שהן יתחילו להירפא. בהתחלה ירדו לי דמעות של דם,
אבל כולם היו אופטימיים. עברתי כבר כשמונה מאות זריקות, חמישה
עשר ניתוחים, אין ספור החלפות של תחבושות וזה עדיין לא נגמר.
אני מחכה לניתוח נוסף בקרוב ובטח יהיו נוספים אחריו. לפני חודש
יצאתי בפעם הראשונה מבית החולים. אני ואימי נסענו לחוף הים,
אני הייתי על כסא גלגלים. ראינו דולפין ואימי אמרה שאם הוא
יתקרב אלינו למזח, אני אחלים. הוא אכן יצא.
 
אני דוגמנית לשעבר, בת עשרים בסה"כ הכל. עברה כמעט שנה מאז
שהסיוט שלי התחיל והוא עדיין נמשך. אני כבר לא אחזור לעבודה
שלי וייתכן שלא יצליחו לשחזר את הפנים שלי, שלא יצליחו להעלים
את הצלקות הנוראות, אבל אני חייה. אימי וחברי עומדים לצידי
ואולי בקרוב אפילו אצא מבית החולים.

אל תיתנו למה שקרה לי לקרות למישהו אחר.

מבוסס על סיפור אמיתי.