כביש שחור. עיניה נעוצות בכביש לפניה, מתקשה לראות. אורות
אדומים של רכב שנוסע הרחק לפניה מסמנים את הדרך, ורכב אקראי
שעובר מולה מסנוור אותה. היא עצבנית. עצבנית כפי שלא הייתה זמן
רב. נוסעת ומרגישה שהיא מסוכנת לעצמה ולרכבים המעטים שבדרך.
מגיעה לפאתי עיר. "חייבת לעצור" מזמזם קול מטריד בראשה,
"חייבת לעצור". רחוב ראשי, לא רואה מה שמו. עוצרת ומתחילה ללכת
ברגל. בקושי נושמת מרוב עצבנות. ממול רואה באר. כבר מזמן לא
שתתה, אפילו לא אוהבת את זה יותר. נכנסת.
"באדוויזר".
שותה.
"עוד"
מרגישה איך דופקת את הראש שלה אבל לא אכפת לה. מוסיקת הטראנס
מעצבנת אותה עוד יותר.
הלמות רקות.
רואה אותו מתקרב מולה לאיטו. "תמצצי לי, כלבה" אומר לה ונעמד
מולה.
אין לה מושג מי האיש הזה ומדוע הוא פונה אליה, אבל המילים שלו
מציתות את כעסה.
"תתעלמי" נותנת הוראות לעצמה וכבר יודעת שהיא עומדת לטרוף
אותו.
"למצוץ לך?" היא בונה במאמץ חלקי חיוך על לחייה.
"כן" עונה המטרה המסומנת
"בוא" היא קמה ותופסת ידו וללא שהות לוקחת אותו אל שירותי
הנשים. נכנסת לאחד התאים ומבריחה את הדלת.
"תוריד מכנסיים" היא אומרת "תשאיר תחתונים". מופתעת שמציית.
ידה נשלחת אל תיקה, תמונה של האזיקים שנשכחו בתיק מאתמול
מבליחה בראשה.
תנועותיו מגושמות בעודו פותח את מכנסיו מצפה למציצה מובטחת.
הוא זקור. חיוך מצפה עולה על פניו. היא תופסת את שתי ידיו
ברכות "שים לאחור, ותן לי להמשיך" היא אומרת, חושבת שאילו
הייתה עכשיו אצל קוסמטיקאית הייתה יכולה לבקש הנחת כמויות, על
ריבוי פרצופים. הוא עושה כבקשתה והיא אוזקת את ידיו לאחור
במהירות.
מסיטה את תחתוניו וחושפת את אשכיו.
"למצוץ לך?" היא עדיין מנסה להשאיר את הלגו של החיוך על פניה,
וראשה רועם ביחד עם המוסיקה הנוראית שמפצחת לה את המוח.
"כן, עכשיו" הוא עונה בקול של ארץ מובטחת.
ידיה אוחזות בבסיס אשכיו, הוא עדיין לא מרגיש אבל היא כבר
מרגישה את ההתנפחות.
"תמצצי לי, כלבה"
"רוצה להרגיש את הפה החם שלי על הזין שלך? את הלשון שלי על
הביצים שלך? זה מה שאתה רוצה? להרגיש את השאיבה של הזין שלך
ישר לתוך הרטיבות של הפה שלי?" היא שואלת בקול עמוק ואיטי ולא
בדיוק מבינה מאיפה יוצאות המילים האלה.
האשכים שלו חמים ואדומים ונפוחים בידיה, והוא, ראשו בונה לו את
תמונת המציצה עוד לא יודע. מרימה במהירות רגל ומסירה את נעלה.
מקרבת את פניה לאזנו ובקול עמוק אומרת "למצוץ לך, אמרת?" ומכה
בחזקה בנעלה על האשכים הנפוחים.
הוא זועק ומתקפל. אבל היא דוחפת אותו לאחור.
"תמצצי לי, כלבה, אמרת?"
הכל רועד. הוא רועד. גופה רועד. מזעם. רקותיה הולמות בפראות.
"רעידת אדמה" היא חושבת לרגע, "לא, סתם עדר פילים שעובר
בסביבה" היא חושבת שוב ולא יודעת מאיפה המחשבות ההזויות האלה
ומה היא עושה פה בכלל ולמה דווקא עליו היא מוציאה את הכעס ולאן
נעלמה האשה העדינה והשקטה שהיא, שהיא היתה, עד לפני רגע.
"די, די" הוא מתחנן על נפשו לאחר שאוסף נשימתו ומצליח להתרומם
שנית לאחר המכה הנוספת.
"הבנת?" היא שואלת
"הבנתי" אומר
מתירה אזיקיו "עשר דקות" אומרת ואוספת עצמה ליציאה מהירה.
"כלבה" היא שומעת אותו נושף כשפותחת את הדלת ומוסיקת הטרנס
מטמטמת את ראשה.
צועדת במהירות למכוניתה ושוב שועטת בכביש האפל.
פאתי תל אביב לפניה. המכונית נוסעת מעצמה לבית של יואב. החבר
הכי טוב שלה מאז ומעולם. המאהב הכי טוב שלה מאז ומעולם.
דופקת בדלת כאחוזת אמוק.
יואב פותח את הדלת בבהלה.
"תציל אותי" היא אומרת והדמעות זולגות על לחייה.
שעות לאחר מכן וידיו של יואב עדיין כרוכות בעוצמה מסביבה,
אוספות את גופה המרוקן לחתיכה שנדמית שלמה. נראית שלמה. הוא לא
שואל ולא אומר. רק מחזיק.
וכשנדמה לה שעכשיו היא יכולה שוב לנשום מלוא הריאות היא נזכרת
בקול הדוחה: "תמצצי לי, כלבה" |