לך.
לך שתמיד תיהיה אצלי בלב. בראש. במחשבות. בחלומות.
לך שלכל מקום שאני אלך אני אחשוב עליך.
לך שכל בנאדם שאני אראה אני אזכר בך.
ואולי זה רק אצלי בראש אבל אני בטוחה שיש משהו. אהבה.
איך שאתה מסתכל עליי, ואיך שאתה מדבר אליי, ואיך שחיבקת אותי
כשהיה קר, ואיך שהחזקנו יידים וליטפת אותי, ואיך שכששכבנו אחד
ליד השני נגעת לי ברגל כאילו בלי לשים לב.
ואולי אתה ככה עם כולן וזה באמת רק אצלי בראש.
אבל איך אני אדע?
איך יהיה לי את האומץ להגיד לך...?
איך אני אוכל לשאול כשאני כל כך פוחדת שלא תרצה.
שלא תגיב.
שלא תאהב חזרה.
ואולי גם אתה שמת לב?
ואולי גם אתה מרגיש?
כשרקדנו ואתה התקרבת אליי, כשנסענו באוטובוס ונרדמת עליי,
שהייתי עצובה ובאת לנחם אותי...
אולי הבנת ועלית עליי כשביקשתי דווקא ממך להיות איתי?
שבכל הזדמנות אני נוגעת בך, מדברת איתך, מתקרבת אלייך...
ומה איתה?
יש בינכם משהו?
אולי היא היא זאת שאתה רוצה.
אולי עליה אתה חושב ולה אתה רומז ואותה אתה אוהב.
אבל אני לא יכולה בכלל לחשוב על זה.
המחשבה הזאת גורמת לי להרגיש כאילו תקוע לי גוש גדול בגרון.
כאילו אלפי זכוכיות נתקעות לי בלב.
כאילו אני עומדת על צוק גבוה ומישהו דוחף אותי למטה.
ואין לי מה לעשות בכלל.
כל מה שאני עושה זה לבכות עלייך.
לבכות על זה שאני לא מספיק חכמה, או לא מספיק יפה, או לא מספיק
טובה בשבילך.
כי אתה כזה מושלם!
איך שאתה מדבר, ואיך שאתה צוחק, ואיך שאתה מחייך, ואיך שאתה
מנגן, ואיך שהעיניים שלך כל כך חמות ויפות, ואיך שהשער שלך
נופל על המצח, ואיך שאתה כל כך אמיתי.
ואני כל כך רוצה שתיהיה איתי.
אני כל כך רוצה שתלטף אותי.
שתחבק אותי חזק.
שתנשק אותי עד שאני אתעלף.
אני כל כך רוצה שתאהב אותי.
המכתב הזה הוא לך.
ואולי אתה לא יודע, אבל אני אוהבת אותך. |