טלי גולדרינג, this is your chance to became an american

הו, קמילה, קמילה מי מנחם אותך עכשיו? מה את מרגישה כשהראש על
הכרית בדיוק בשניות שאת מרוקנות אותו ממחשבות כדי לישון...
בלילה כזה, אני יכולה להרגיש את כל האינסטינקטים הסקסיים-חזקים
שלך מנסים להילחם על מקומם ולא נותנים לשלווה להגיע. ואז את ,
יחד איתי לא מצליחה להירדם צועדת יחפה למקרר עם איפור מרוח
וקוצים ברגליים, אוכלת ביד קציצה קפואה, אבל את  עדיין יודעת
שאת סקסית כי אצלך זה בא מהראש, מהראש היצירתי שלך שיודע לכוון
איך היד אמורה לגעת בציצי רק קלות תוך כדי הריקוד. איך הם לא
מבינים? איך הם לא מבינים שזה ברור שאם היית ניתנת להבנה לא
היית מרתקת כמו שאת, אני מעבירה את האצבעות בשיער שלך, אבל את
לא שם. זאת רק אני ליד המקרר ובשניות אלה את בטח ישנה טוב מאוד
סוף סוף במיטה שלך חולמת על הדגל של אמא רוסיה בגאווה.

ואני אפילו לא רוסיה, וגם לא גאה, לא לסבית, אבל כשאני כותבת
לך מכתבים בתפוז ובוהה בך.
רוקי רוסיה, חלום אמריקאי בבגדים זולים.יפה שכמוך, זה מרגיע
אותי אלה החיים שלי היום. זה ולקפל.


מעניין מה הסטטיסטיקה של ההשתמטות היום? אני חושבת על זה מידי
פעם. כשאני פותחת את הבוקר של הבת 19 נקודה משהו נקודה משהו
שלי בללכת לעיר, לפרסי למכולת של אבי. ומביטה בבית אבות המהלך
של פ"ת.
כשאבי שם והוא עייף והוא מסטול אנחנו מדברים בציניות ושינאה
דופקת קרמה על כל מי שאנחנו יכולים לחשוב עליו. רק שתדעי קמילה
שגם על אליענה ודיקלה, בפרקים שעיצבנו אותך.
שאני שם אנחנו שומעים את הדיסק החדש שהוא קנה והוא תמיד קונה.
ולפעמים אני נהיית דרמטית ועוצמת עיניים ומנסה להרגיש את הכול.
את המכולת הנטושה עם החלב המקולקל, את הזקנים בחוץ שכל כך
ממורמרים, את הכסף שהם מריחים בדיוק כמוני וכמוך. ובעיקר את
המוזיקה היפיפיה שאבי שם. אולי אני ישמיע לך מתישהוא. אז אבי
צוחק עלי ואני עליו ואני חוזרת הביתה, מקפלת  מגבות.
פה ושם בוכה בטלפון שאין לי עבודה. ורוב הזמן מחכה שחבר שלי
יחזור הביתה.

הוא חזר. החבר שלי, האהבה שלי, זה שאני מסניפה את החולצות שלו
וחולמת להיתחתן איתו כל יומיים זה שכל כך קל לברוח אליו.
זה שאני מוציאה עליו הכול הוא סופג זה שיגדל קקטוס על הראש אם
אני יגיד לו, זה שמצחיק אותי, זה שאני חייבת לשלוט בו אבל
צריכה שהוא ייתן לי סטירה עכשיו.
אבל הוא לא יכול לתת לי, כי הוא בבית עם כאבי בטן מהקקטוסים
שאני מאכילה אותו.

אז אני לגמרי לבד עכשיו קמילה, לא יכולה להפסיק לחשוב עלייך
לפסכלג אותך.
את מתוסבכת מהבית? אבא נעלם אמא פה ואמא שם? אני מקווה שלא, כי
הכי שווים זה אלה שמתוסבכים מתוך עצמם.

אני בפוך שלי עכשיו, קמילה, בתנוחת עובר ניזכרת בחיבוק של אמא
ואבא שהייתי תינוקת, האמא ואבא המושלמים. רק שבשלב מסויים אבא
התמלא בגז הליום ומאז אמא מחזיקה אותו בפארק שלא ירחף. וכל
הזמן מתבכיינת שכואבת לה היד. ולפעמים קמילה, לפעמים אני
מרגישה את זה, את המחלה התורשתית הזאת שלנו, לפעמים אני מרגישה
איך אני מתמלאת בגז הליום - קצת -קצת כל פעם. עד שיום אחד אני
ואבא נוכל לרחף יד ביד. חוט לחוט.

הפרק שלך נגמר ואני מלאה בדמעות בשבילך, למרות ששמחה בשביל
פיראס שהיה הרוקי האמיתי כאן.  
והיה מובן ונכון והחלטה אנטיליגנטית מהצפוי של הצופים, משעמם.

אני הולכת לאי מייל שלי, לראות אולי קראת את התגובה שלי בתפוז
והגבת ורואה הודעת מייל מהבהבת:
"טלי גולדרינג, this is your chance to became an american "
ואני תוהה קמילה, האים זה מה שאת קיבלת?
חלום אמריקאי מכווץ בזיפ? אני אגשים אותו קמילה, תוך כדי שאני
אשתעל מהליום אבל GOD DAMMET  אני אשיג אותו קמילה, בשביל
שתינו.