מכירים את התחושה הזו של לקום בבוקר בלי שום מטרה, עם לב שבור
ומיואש?
לא, זה לא עוד התפוצצות של מוח טיפשעשרה. גידלו אותנו על ברכי
המנטרה שכשאנחנו צעירים הכל נראה מחוסר פרופורציה וכשנגדל הכל
יסתדר.בערך.
מוזר אבל אחרי 23 שנים הכל נראה מייאש יותר מתמיד. אז נכון
שבניגוד לימי התיכון כבר כל הקטע של מחשבות האבדון ולבוש השחור
התפוגג לו אי שם.
אבל הבכי עדיין כאן. והבדידות.
וחוסר ההגיון הזה שמקיף אותנו.
לומר לך את האמת? אני ריק.
ריק מאהבה.
ריק מתקווה.
ריק מתוכן.
שטוח.
שקוע עד צוואר בתוך שנאה עצמית מטובלת ברחמים עצמיים(והו כמה
שיש לי...).
אני לא שוכח להביט על חצי הכוס המלאה.אני בריא.יש לי משפחה. יש
לי חברים.
אז מה אם אני עני,גלמוד ולא ממש הולך לי באוניברסיטה?(שלא לדבר
על העבודות השחורות שאני עושה למחייתי) ברור לי שלוגית אני
עדיין חי טוב יותר מ99.9999 אחוז מהאנשים שחיו לאורך
ההסטוריה.
אבל יודעים מה? משום מה זה לא מנחם אותי.
ובאמת שאני לא רוצה הרבה.
רק שתחזיקי לי את היד. |