אני חרסינה שמנפצים אותי חזק.
הם מכים  אותי שוב ושוב...
אני פשוט לא יודעת מה יהיה...
העולם שלי ורוד, בשנייה הוא נהפך להכי אפור-שחור שרק יכול
להיות אם הם מכים בי.
לאט לאט אני נשברת... חוזרת לאותה תקופה שננעלתי עם עצמי, בתוך
בועה שקטה ובודדה, מנותקת מהעולם.
אני חושבת שבקצב הזה לא ישאר לי שום מחשבה טובה וזיכרון נעים
מהגיל הזה... ואני חשבתי שגיל 18 אמור להיות הכי פצצות שיש...

אמא לא מרשה לי ללכת איתו לאילת.אני יודעת אני בת 18 אבל בכל
זאת... זאת אמא...
ואבא אומר לי שיש לי יותר מידי חורים באוזן ואני צריכה להוריד
כמה.אני יודעת. גיל 18. אבל בכל זאת... זה אבא...
ואחי אומר שאני צריכה לשמור על עצמי. על הגוף שלי. שאישה זה
יהלום נדיר. ולא צריך ללטש אותו כל כך מהר.
ואני מקללת את הגלולות המזדיינות האלה שבגללן אני כל היום
עצובה ואת העולם הז שלא נותן לי תפקיד טוב בצה"ל ואת העיצומים
המזדרגגים האלה שלא מאפשרים לי כבר לגשת לתיאוריה ולגמור עם
הרישיון הארור הזה!
אבל...
חיים זה חיים.
שורדים!

אני יודעת שלחיות זה לא קל.
עברתי הרבה דברים בקצת מאוד זמן.
בזמן הזה גילתי חברות אמיתיות. אהבה אמיתית.  מי זה המשפחה
האמיתית שלי ומי בעצם לטובתי או לרעתי...

פשוט. צריך לקום כל יום בבוקר ולהגיד תודה לאלוקים יתברך שימו
יום יום על מה שהוא נתן לי... בכל זאת... זה אלוקים...
וצריך לדעת שכמה שאפור אפור... רק אתה יכול לשנות את אסכלת
הצבעים שלך... צריך פשוט לרצות את זה ולהשתדל חזק חזק...

ולהעריך את מה שיש לך, גם אם זה נראה קצת. תמיד זה הרבה יותר
ממה שלאחרים יש...

                                          נסו להסתכל גם על
הצד החיובי...
                                            אין ייאוש
בעולם!