הרוח נשבה. היא עצמה את העיניים ונתנה לרוח לנשוב לה בפרצוף.
היא פקחה אותן שוב, והביטה בנוף. מדהים מה שאפשר לראות
כשעומדים על הבניין הכי גבוה בעיר. היא כמעט בטוחה שאפשר לראות
מכאן את הדירה שלה. היא חיפשה ציוני דרך מוכרים- בניינים,
רחובות (כל-כך קשה לזהות דברים מוכרים כשמסתכלים מגובה שכזה),
והצליחה לזהות את בניין הדירות שבו גרה. את הדירה קשה היה
למצוא. היא ניסתה לספור חלונות אבל התבלבלה באמצע. היא חשבה
קצת על הדירה שלה, איך תרגיש כשתכנס אליה שוב. היא יכלה לדמיין
באופן מושלם כל פריט. היא תכנס, תדליק את האור בחדר הכניסה כי
כבר נעשה חשוך, תבדוק את דמותה במראה, תתלה את המעיל והצעיף על
הקולב. היא תוציא את המפתחות מכיס המעיל ותזרוק אותם על
השולחן. תבדוק את הניירות שמצאה בכיס יחד עם המפתחות ותזרוק
אותם לפח. היא תכנס למטבח, תפתח את המקרר, תוציא בקבוק של
דיאט-קולה וקופסא של אוכל לחתולים. היא תוציא כוס מהארון ותשתה
קצת דיאט-קולה, ואז תשים קצת אוכל לחתולים בקערה של פליקס.
השעה תהיה בסביבות תשע בערב. היא תשמע את דלת הכניסה נפתחת
ונסגרת- אחת, שתיים, שלוש- צרור מפתחות נוסף נזרק על השולחן-
אחת, שתיים- "היי, חזרתי, מה נשמע?" "בסדר". "איפה את?"
"במטבח". "כרגיל".

הוא צודק. כרגיל. זו מלת המפתח- הכל אצלה רגיל. היא קלטה שכרגע
היא תיארה בדיוק מוחלט כל ערב בשבועות האחרונים, אולי אפילו
יותר משבועות. כל ערב. בשינויים קלים, כמובן, אבל בכל זאת,
הסך-הכל...

היא שונאת את החיים שלה. את השגרה הארורה הזו שמהווה את החיים
שלה. ברגע שהבינה את זה פשט על פניה חיוך בלתי-נמנע. זה כל-כך
פשוט- היא שונאת את החיים שלה. היא שונאת את הדירה שלה, היא
שונאת את החבר שלה, היא אפילו שונאת את פליקס. זה לא שהיא
שונאת אותם בצורה ספציפית, אבל היא שונאת את המהות שלהם. מה
שזה לא אמור להביע.

היא עצמה שוב את העיניים, נתנה לרוח לנשוב לה בפרצוף ולהרגיע
אותה. היא תהתה אם זו תהיה ההרגשה בדרך למטה. אם היא תקפוץ
מהבניין... זה ייגמר מהר מאוד.

היא ניערה את עצמה מהמחשבה הזו. זה לא בריא לחשוב ככה. היא
ניגשה למעקה, העיפה מבט אחרון בעיר, ונכנסה חזרה אל הבניין.
ברגע שיצאה מהמעלית שלפה מהתיק את הטלפון הנייד והתקשרה הביתה.
המשיבון ענה, כמובן. טוב מאוד, זה פשוט בהרבה. "היי, זו אני.
רציתי רק לומר שאני לא חוזרת הערב. או בכלל. זה לא משהו אישי,
פשוט נמאס לי. אני אשאיר את הפלאפון על השולחן בכניסה ואת
המפתחות בתיבת הדואר. אין לי מושג לאן אני הולכת. טוב, אז,
אמ... ביי. ואל תשכח להאכיל את פליקס".

במונית שהסיעה אותה לשדה התעופה היא הבינה שגם עכשיו היא רק
עושה את הדבר הצפוי. מה שהיא עושה כרגע נעשה כבר עשרות פעמים
לפני-כן. בספרים, בסרטים, במחזות, בשדרות טלוויזיה... ובטח יש
עוד בחורות כמוה, שפשוט החליטו יום אחד להתחיל מחדש. היא חייכה
חיוך בלתי-נמנע נוסף כשקלטה שלא אכפת לה. לא אכפת לה אם החבר
שלה יחכה לה במפתיע בשדה התעופה, או אם היא תפגוש אהבה חדשה
במטוס, או אם המטוס יתרסק והיא תיהרג, או אם היא תהפוך לנמלטת
מהחוק, או כל פתרון אחר שיכול היה לצוץ במוחו הקודח של תסריטאי
הוליוודי. לא אכפת לה שהיא עוזבת שגרה ונכנסת לקלישאה. העיקר
להתחיל מחדש. העיקר הוא שאין לה מושג מה יקרה מחר. לפחות
בינתיים.
ובסך-הכל, היא תמיד יכולה לחזור הביתה.