מיכאל דורון היה גבר נמוך ומקריח בשנות החמישים המאוחרות
לחייו. בשנות החמישים המאוחרות, כשעלה לארץ מסוריה, הפקיד שאל
אותו מה פירוש השם "והבה" ושינה אותו ל-"דורון". הוא מעולם לא
אהב את השם, אבל מתוך עצלות טבעית מעולם לא טרח ללכת ולשנות
אותו. הוא גר לבדו בדירה קטנה בנחלאות, ומשם היה הולך ברגל כל
יום לעבודתו - זבן בחנות ספרים קטנה ונידחת.  
מכיוון שמעט מאוד מבקרים פקדו את החנות יכל לבלות את זמנו
בקריאה של ספרים מהחנות, או כאלה שהביא מהבית. הספרייה שהיתה
בביתו היתה קטנה אך מגוונת: כמה ספרי עיון על ירושלים (וילנאי,
אביגד, קרויאנקר); אחד, באנגלית, על הקהילה היהודית של חלב;
ספר אחד על גננות, מכוסה אבק (הצמח היחיד שהיה בביתו היה עציץ
עתיק של פיקוס, שנטה להשיר עלים על המרבד מדי פעם); כמה ספרי
קריאה שונים ומשונים, בעברית, באנגלית, בערבית; ספר ילדים אחד
בערבית, ישן-נושן ושמור היטב, עם הקדשה שכתבה לו דודתו ליום
הולדתו החמישי; וספר עבה, מכוסה אבק אף הוא, שעסק בדקדוק של
השפה הערבית הקלאסית - מזכרת מימי לימודיו באוניברסיטה. זהו,
פחות או יותר.
כאמור, לחנות הספרים לא הגיעו הרבה אנשים. את הלקוחות הקבועים
הכיר מר דורון בדרך-כלל בשמם הפרטי. מר אבי היה קורא תמיד כמה
משפטים מהעמוד הראשון של הספר כדי להחליט אם לקנות אותו,
ומתעלם בעקשנות מהכריכה האחורית ("זה הכל שטויות, הם תמיד
כותבים שם אותו דבר"). מר אליקים ("תקרא לי אליקים, תפסיק עם
ה'מר' הזה!") היה חבר קיבוץ לשעבר, אבל כל מה שנשאר לו מאותה
תקופה היה קול עבה ורועם ומגפי גומי שחורים ועבים שהיה  נועל
בחורף. מר רמי היה קונה רק ספרים מתורגמים ("ספרים ישראליים זה
המומחיות של אשתי"). פעם הוא הביא את הבן שלו, שלמד ערבית
בבית-הספר ונהנה לחקור את מר דורון אודות סוגיות בתחביר. גברת
תהילה היתה להוטה אחר תשחצים ("זה הרבה יותר נחמד מתשבצים
רגילים"), והיתה קונה כל חוברת תשחצים שמצאה. גברת יוליה היתה
סטודנטית. כשלא חיפשה ספרי לימוד משומשים היא היתה בוחרת ספר,
יושבת בפינת החנות ("זה לא מפריע לך, נכון?"), וקוראת אותו
מתחילתו עד סופו, ולאחר כמה ימים היתה חוזרת וקונה אותו.
מבקרים נוספים בחנות היו הילדים מבית-הספר היסודי הסמוך, שבאו
בקיץ כדי ליהנות מהמיזוג ובחורף כדי ליהנות מהחימום. מסיבה
בלתי ידועה הם כינו את מר דורון "דוקטור", ובעקבותיהם נהגו כך
כל שאר מכריו. למרות שמר דורון לא אהב במיוחד את הכינוי הוא
מעולם לא העיר על כך לאיש, ולבסוף התרגל אליו.
כל יום בשעה שבע בערב היה מר דורון נפרד לשלום ממנהל החנות,
שהיה סוגר את המקום כחצי שעה לאחר מכן, ומשתרך לו בחזרה לביתו.
את הערבים בילה בדרך-כלל בבדידות מוחלטת, מלבד הפעמים בהן באה
גברת לאה השכנה לשתות תה. לאה היתה אישה מבוגרת ומסבירת פנים
שעבדה כמטפלת אצל כמה משפחות בשכונה. היא ריחמה על מר דורון
מכיוון שחי לבד, ולכן היתה משתדלת לבוא אליו לפחות פעם בשבוע
כדי לשתות איתו תה ולשמוע אותו מספר על ילדותו בחלב. היא אהבה
לשמוע אותו מדבר על הצבעוניות של העיר, על השווקים ועל
הטיפוסים. השפה שלו היתה מתעגלת ומתעשרת כשהיה מספר על חנויות
התבלינים ועל בתי הקפה, על מנצור המשוגע שהיה רץ עם הכלבים ועל
פתחיה הרכלנית - סיפורים שרבים מהם היו פרי דמיונו. גברת לאה
היתה לוגמת בשקט את הוויסוצקי שלה, ומהנהנת בסימפתיה כשהיה
עובר לדבר על הימים הקשים שעברו עליו לפני שעלה לישראל. "את
מבינה, גברת לאה," היה אומר כשהוא לוגם את שארית התה שלו ומניח
את הכוס על השולחן, "הבן-אדם הרי לא יכול להשאר מקום שם הוא לא
יכול לחיות". "כן," היתה לאה עונה תמיד, "גם הבעל שלי אומר
בדיוק אותו דבר, רק שהוא בא מגרמניה ושם היה יותר קשה". "כן,
זה נכון," היה מסכים עמה מר דורון, ובזאת היתה מסתיימת השיחה.
יום אחד הודיע מנהל החנות למר דורון שהוא עומד לסגור את החנות.
"פשוט לא מגיעים מספיק אנשים, אתה מבין? אין לי רווח פה. עדיף
לצאת לפנסיה". מר דורון לא ענה לו.  כל אותו היום, וגם למחרת,
הוא ישב בפנים חתומות, ספר סגור מונח על ברכיו, בשעה שהמנהל
פינה אט-אט את כל הספרים לארגזים גדולים והעמיס אותם על משאית.
ביום שלאחר מכן לא הגיע לעבודה. החנות נסגרה. לא היה לו מה
לעשות יותר.
הוא נשאר סגור בביתו כמה ימים. כשגברת לאה באה לבקר ודפקה על
הדלת לא ענה לה איש. הדלת לא היתה נעולה - הוא לא אהב לנעול את
הדלת. היא נכנסה, חוששת ממה שהיא עלולה למצוא. מר דורון לא היה
בדירה. בסלון היו ערימות של ספרים - כל הספרייה שלו, מחולקת
לערימות קטנות. בכל ספר היתה הקדשה לאחד ממכריו. היה שם אפילו
דף עם הבניינים הנדירים 11-15 בערבית, שהוקדש לבן של רמי
"בהערכה, מדוקטור דורון". אבל מר דורון נעלם.
הגברת לאה דאגה להעביר את הספרים לאנשים אליהם נועדו. כולם
התעניינו במר דורון, שאלו מה קרה לו, אבל לאה לא ידעה מה להגיד
להם. גם המשטרה לא הצליחה למצוא את מר דורון, אבל היו להם
דברים יותר חשובים לעשות מאשר לחפש איש זקן ושתקן מנחלאות
שהחליט להעלם. המכרים של מר דורון הניחו את הספרים שקיבלו ממנו
בספריות שלהם, ושם הם העלו אבק בשקט.
ומר דורון? הוא באמת נעלם. כמו שהוא אמר בעצמו לא פעם ולא
פעמיים, הבן-אדם הרי לא יכול להשאר מקום שם הוא לא יכול
לחיות.