הבהרה!
זהו בפירוש לא מכתב התאבדות, ולא שום דבר אם תפיסה אקטיבית
למציאות. כלומר הדברים אמנם רלוונטים ומשקפים חלקים ממני(כמו
כל סוג של יצירה), אבל זה לא אומר שאני הולך לעשות דבר ממה
שנכתב.
(אני אולי מגזים, אבל אמא שלי מצאה את הטיוטה בכיס של החולצה
שלי וכמעט אשפזה אותי ;-))

מכתב פרידה:

החיים האלה לא היו טובים איתי, והתחושה של כל מה שהתבזבז, וכל
מה שיתבזבז, בלי שאני אוכל לעשות משהו כנגד זה גורמת לי לחוש
לכוד. גורמת לי לרצות לקפוץ לתוך משהו שיקרע אותי לגזרים, ולא
אצטרך לסבול יותר - כמו שינה עמוקה שלא נגמרת.
זה כבר לא נשמע כל כך נורא.

הסיבות נראות כל כך טפשיות, כל כך פעוטות. אבל הכל ביחד מתחבר
לזה שאין לי נחמה, אין לי מפלט, אין מוצא.
אני לא בשואה, ולא במלחמה, ואף אחד לא מת לי. אבל התחושה שאני
כל כך לבד, וזה הולך להיות לעוד כל כך הרבה זמן, שאני לא יודע
איך אני אעמוד בזה. איך אני אסבול את זה?

כבר נמאס לי לנסות, ונמאס לי להסתכל על עצמי ולהבין שלא ניסיתי
בכלל, ונתתי לשנים לחלוף.
אני כל כך זקן בגיל 20.
אני רוצה להיות שוב ילד, ואז אני נזכר בילדות שלי ורוצה
להתבגר, אבל כשאני חושב על מה מחכה לי, אני לא רוצה להיות
בכלל.
הפסיכולוגים יקראו לזה דיכאון, והאחרים יגידו שזה עוד ילד
מפונק ועצוב שעשה שטות.

הדבר היחיד שאני יכול להגיד זה, שאף אחד לא יכול להבין את זה
עד שהוא כבר בתוך זה. וזה יכול לקרות ממש בכל רגע, כשאתה הכי
פחות מצפה לזה.
זו לא החלטה פחדנית, ההפך.
אני מרגיש כאילו זה המעשה הכי אמיץ שעשיתי - לסיים הכל.
לנתק את עצמי מהעולם...