שוב תקופה של גאות בחיי, וההרגשה הזאת כבר הרבה זמן לא ביקרה
במחוזותינו... אז בעצם לא כל כך שוב, כי כשהייתה, זה כבר
מזמן.
תקופה של גאות בחיי...
ההרגשה הזאת שמשהו מגיע מתחתיי, ובעדינות ובקלילות מנסה למשוך
אותי ביחד איתו למעלה. הוא מצליח.
הדבר הזה, הים הזה של הרגשה שמשהו טוב מאוד הולך לקרות...
מחמם את בית החזה ומתפשט לכל הגוף, וחוזר בזרמים קטנים עד
שעולה חיוך.
הים הזה מפחיד אותי. אני מתחילה לבטוח בזרמים שסוחפים אותי
למקומות הכי מדהימים שבהם ביקרתי, הזרמים שיכולים להטביע אותי
ולהרוס לגמרי.
ומתחילה להתגעגע לתקופת השפל בים הזה, כשהכל היה רדוד ולא היה
לאן לטבוע. כשהייתי כל כך קרובה לחוף היבש והלוהט ידעתי שהכי
גרוע כבר מאחורי.
אבל הגאות הזאת, שמביאה איתה כל כך הרבה תקוות, מביאה אותי
למקום גבוה מדי, מקום שממנו אני יכולה ליפול כל כך מהר, בלי
לשים לב.
תקופה של גאות בחיי, וכל כך קשה להנות מהזרמים כשאני רק מחכה
למערבולת שתיקח אותי לקרקעית.