"ביל המדמם ניקה בקדחתנות את כלי הרצח, גרזן קרח אימתני, שנטף
דם מהקורבן עשרים ושלושה שלו מאז החל את מסע הטרוף.
התנועות העצבניות שלו העידו על חוסר שביעות רצונו, ואף יותר
מכך:
"אני חייב לשים לזה סוף" אמר לעצמו ביל בקול עמוק ורוטן,ועוד
הלילה חשב לעצמו.
אחרי שסיים את הניקוי, השחיז את הכלי וארז אותו בנדן שעל גבו
כמעשהו לפני יציאה לעוד חיסול.
סידר את מראהו, ויצא לדרך נחוש בדעתו.
הרחובות נראו מבעד לעיניו של ביל כמנהרה חשוכה וארוכה, מתמשכת
ללא קצה. אצבעותיו המעקצצות בערו, חושיו הדרוכים הוליכו אותו
בכיוון לא ידוע אך מוחלט.
לבסוף איתר את המקום.
בית קומות בשכונה ממוצעת במרכז עיר הומה.
ביל צילצל בפעמון של אחת הדירות בלי לחשוב הרבה, והשכן פתח לו
את הדלת, גם הוא בלי לחשוב הרבה.
ביל טיפס במדרגות, ומצא את הדירה שהוא מחפש , ודפק בדלת..."

                                           

שיט.

מישהו דופק בדלת.

מה נסגר באמצע הלילה?!

נפתח אותה
קיבינמט "מי זה?"  שיט! איפה המפתחות שלי...

                                         

סלאם!!!

"אתה לא מתבייש, יא חתיכת אפס? אתה יודע איזה סיוט זה לרצוח עם
גרזן קרח מסריח?! סופר אתה קורא לעצמך?! חרא קטן!"

נכתב מיד לאחר הטיפוס על הויאריקה בצ'ילה- הר געש כבוי שמכוסה
בשלג כמעט כולו. הטיפוס מתבצע בעזרת גרזן קרח קטן ומסריח