ישבנו באוטו. אבא, אמא ואני, בת יחידה.
ילדה קטנה יחסית. בסך הכל בת שמונה. יש לי בבית ספר בדיחות.
ספר בדיחות ענק, עם כל הבדיחות שקיימות בעולם בערך.
בדיחות ארוכות. בדיחות קצרות. בדיחות מצחיקות, וגם כאלה שלא
מצחיקות. ויש גם בדיחות עם מילים לא יפות, שאמא לא רצתה שאני
אקרא.
מתוך ספר הבדיחות, אני תמיד לוקחת את המצחיקות ביותר. אני
אוהבת לספר אותן במיוחד כשנוסעים באוטו.
ונסענו.
זו הייתה אמורה להיות נסיעה קצרה מאד. קצרה כמו בדיחת קרש לא
מצחיקה.
אבא ואמא לא חגרו חגורות. הם לא חשבו שצריך. הנסיעה הייתה קצרה
מדי. אני חגרתי, כי המורה בכיתה אמרה שתמיד חוגרים חגורה.
ותכננתי לספר בדיחה כל כך מצחיקה עד שאמא ואבא ממש יתגלגלו
מצחוק.
וסיפרתי.
והם התגלגלו...אבל לא מצחוק.
התנגשנו במכונית מלפנים. אבא ואמא לא היו חגורים, והם עפו כמו
ציפורים. עפו דרך השמשה. ראיתי אותם עפים, וקיוויתי שהם ימשיכו
לרחף ולא ליפול. אבל הם נפלו.
נפלו והתגלגלו.
והם לא צחקו.
אבא שכב בבית-חולים הרבה זמן. אחרי חודשיים הוא השתחרר והיה לו
גבס על הרגל, וקביים. ופלסטרים על הפנים. ככה הוא חזר הביתה.
אמא לא חזרה הביתה.
אמא לא נפלה לכביש.
אמא המשיכה לעוף מעליו, ולרחף למעלה.
עכשיו היא יושבת בשמיים, ומספרת בדיחות.
היא מספרת גם את הבדיחה שסיפרתי, והמלאכים יושבים סביבה
וצוחקים.