זרקתי את התיק לעבר החדר שלי ומייד התיישבתי מול המחשב, דקה
אחרי שנכנסתי הביתה מבית-הספר בלי לשים לב לשום דבר, בלי
להוריד בגדים ובלי לחשוב על הרעיון שאני חייב לאכול משהו, שכן
שכחתי את הכסף שניתן לי בבוקר כדי לקנות קצת אוכל שפג תוקפו
מהקיוסק הבית-ספרי. הדלקתי את הטלוויזיה כדי שיהיה רעש ברקע
ואוכל להתרכז במחשב.
פינקי, הכלבה שלי, שוב הקיאה על השטיח, ראיתי את הכתמים
המעידים על כך וגם את הכתמים של הקצף הנוצר מאותו חומר ניקיון
לשטיחים שאימא שלי תמיד שמה - כשפינקי מקיאה וכשפינקי משלשלת,
בתוספת גלילי נייר אימתניים שמבוזבזים על ידיי למען הניקיון.
כרגיל פינקי התאמצה מאוד לא לעשות כלום ורק שכבה כל היום על
המיטה של אימא שלי, כל היום ישנה, לא עושה כלום ורק מתחממת
מקרני השמש המעטות המגיעות אליה מהחלון בחדר הסלון.
בכלל לא זכרתי שצריך להוריד אותה החוצה כדי שתעשה את צרכיה, גם
לא זכרתי שצריך לשים לה קצת אוכל בקערית שלה, למרות שהיא לא
הראתה רצון עז כל כך להיגרר כמה מטרים אל האוכל ועוד לצאת
החוצה בכלל לא נראה התכנון שהיא עומדת לבצע בקרוב.
הייתה לי תחושה לא נעימה שאני צריך לגרור אותה החוצה לעשר דקות
כדי לצאת ידי חובה, אבל התרכזתי במחשב ושכחתי מהעניין, וגם
פינקי לא הראתה כל התכוונות למאמץ פיזי כלשהו, ולגבי האוכל -
היא תמיד רצה נרגשת כששומעת את הרעש של האוכל היבש מתנגש
בקערית, מתקרבת ומרחרחת, מסתכלת עליי במבט של "כאילו לא יכולת
להביא משהו יותר נורמאלי?" והיא חוזרת למיטה בדכדוך וחוזרת
לישון, או שרצה אל שולחן האוכל כדי לשלוח מבטי מצוקה אל עבר
הסועדים מתוך אינטרסים ברורים.

"פינקי עשתה קקי!" צעק תומר, אח שלי מצד האימא, כשהבאתי אותו
הביתה מהגן. הוא תמיד מלשין על כל דבר עליי ועל פינקי בפני
אימא או כל אישיות סמכותית. "אז מה אם היא עשתה קקי? מה איכפת
לך?" צעקתי עליו.
תמיד עיצבן אותי כשהוא התקרב אליה כי תמיד כשהוא התקרב אליה זה
היה בשביל לגרות אותה עם האוכל שלו או להתעלל בה. ואם חס
וחלילה היא נשכה אותו לאחר שבגללו כמעט ולא נשאר לה זנב, או
שתפסה בשיניה את האוכל שדחף לה לאף אבל לא הספיק להחזיר אותו
ולצחוק כשראה אותה קופצת נואשות - הוא התחיל לבכות בכי מר
והאשים אותה בכל דבר אפשרי. שנאתי את זה.

מכוון שבאותו היום הייתי צריך לצאת מהבית, לקחתי איתי את תומר,
ולא ניקיתי את הפרשותיה של פינקי. "שאימא תעשה את זה, לי זה
למשל לא מפריע!" חשבתי לעצמי ויצאתי לדרך. אני ואימא צריכים
להיפגש באמצע הדרך, ככה אני מגיע אל היעד שלי ובמקביל אימא שלי
יכולה לצאת מהעבודה בשעות סבירות ותומר נשאר כל הזמן תחת
השגחה. אם אימא שלי תשאל למה לא ניקיתי אחרי פינקי, אענה לה
שהיא בטח עשתה את זה בזמן שכולנו לא היינו בבית.
הגענו. ראיתי את אימא מחכה לי.
"עשית שיעורים? מה עם המורה למתמטיקה? איפה המבחן במתמטיקה? מה
הציון? אני מקווה שאתה לא מסתיר ממני משהו כי אני בסוף אגלה
הכול!"
התרגזתי, אבל רציתי כמה שפחות לאחר לפגישה של הפרויקט בו אני
נמצא אז פשוט זרקתי עליה את אח שלי ונכנסתי לבניין.

חזרתי הביתה עייף אחרי הפגישה, מקווה לארוחת ערב שאני אצליח
לאכול מבלי להסתכל על האוכל במבטי אימה.
כרגיל, במקום "שלום" או "מה נשמע" או אפילו "יש אוכל" או
איזושהי התייחסות לעצם העובדה שגם לי יש מערכת נשימה ודם כמו
לאימא, היא פגשה אותי ב - "למה לא ניקית אחרי פינקי?!". מיד
הטחתי בה את התירוץ שקבעתי כמה שעות קודם, ולהפתעתי היא ענתה
לי: "אז איך זה שתומר סיפר בדרך לפה שפינקי עשתה קקי?". באותו
הרגע הבנתי שאני אבוד, הלכתי להביא את הכפפות...

תמיד חשבתי לעצמי, מה יקרה אם מישהו שאני מכיר ואוהב ימות.
ימות, יעזוב את העולם, והאנשים שסבבו אותו יבואו ללוויה שלו.
חשבתי לעצמי - איך אני אתנהג? מה ארגיש? האם אבכה? מה אגיד?
תיארתי לעצמי תמיד אנשים בוכים, כולם בשחור, ברקע יש גשם וכולם
הולכים סביב ומלווים את הקבר הנישא אל מקומו, הכל דרמטי, אנשים
פורצים וצועקים בבכי. דמיינתי את עצמי, עומד שם בשחור, רואה את
הכול, בוכה, אבל בכי שקט, ממשיך לעמוד באיתנות, מקרין עוצמה.
האנשים שדמיינתי שימותו היו אנשים שאני מכיר שנים, את רובם אני
אוהב מאוד. חשבתי על אבא שלי, ממנו זה התחיל. אני אוהב אותו
והוא הדמות שהשפיעה על רוב חיי.
הרצתי את הסרטים של הלוויה הרבה פעמים, וכול פעם הפצרתי בעצמי
שאני ארגיש רע כשזה יקרה - חסר לי שלא! אני גועל-נפש של אדם אם
לא אבכה! אם לא אהיה עצוב! זה האבא שלי, הדמות שתמיד טיפלה בי
מאז שאני זוכר את עצמי, הוא תמיד דאג לי, חימם לי את החלב של
הקורנפלקס בבוקר, הקריא לי סיפור לפני השינה...
ואז אמרתי לעצמי "די!" אני בן אדם רע אם אני חושב על מות מי
שאני אוהב. חלאה. אבל המשכתי עם העניין, כבר מתוך הרגל. במקום
אבא גם חשבתי על איריס - האהבה הראשונה שלי, על דניאל - החבר
הכי טוב שלי, על לסלי - האהבה הנוכחית שלי, על פינקי - הכלבה
שלי.
פינקי הייתה מקרה מיוחד. כשחשבתי על מותה תמיד חזרתי לזיכרונות
מן העבר, מאז גיל שש, כשקיבלתי אותה.

כל הזמן דרשתי מההורים שלי כלב, הבובה האהובה עליי הייתה כלב
צהוב עם חור ענקי ותפרים - עוד שנייה מתפרקת.
ככה יום אחד חזרתי הביתה מעוד יום ממוצע של כיתה א', וראיתי
בסלסלה - שוכבת כלבה קטנה, פודלית בצבע אפרסק שלפי מבטיה
הבחנתי שהיא לא ממש הבינה מה בדיוק היא עשתה שם.

נזכרתי כמה אכזרי הייתי אליה כשהייתי קטן, כמה התעללתי בה, כמה
פרימיטיבי הייתי.
נזכרתי במשחק מופרע שאהבתי לשחק עם הכלבה המסכנה: כשהיא רצתה
להיכנס לתוך החדר שלי, חיכיתי ליד הדלת, וברגע שחצי ממנה נכנס
לחדר - טרקתי את הדלת חזק על הבטן שלה. אז לא הבנתי למה ההורים
צעקו עליי כשתפסו אותי עושה זאת.
עם הזמן הפסקתי עם המשחק הזה וגם שכחתי ממנו. בסביבות גיל
חמש-עשרה נזכרתי באותו משחק מטורף - הייתי בהלם מהאכזריות של
עצמי! כמה דביל ילד יכול להיות?! לא היה לי רחמים על הכלבה?
זכרתי שאם היא עשתה משהו שעיצבן אותי, הייתי מרביץ לה עם
מטאטא, כמה שיותר חזק ותמיד כיוונתי אל הראש, ואם היא הייתה
מעיזה להתנגד ולקרוע את שערות המטאטא, הייתי רק עוד יותר
מתעצבן. תמיד כשהיה צריך להעניש אותה על משהו אז רק שמחתי וכל
הזמן הזכרתי להורים שלי שצריך להעניש אותה, והתאכזבתי אם
ההורים שלי וויתרו על הרעיון.

לא ייאמן, אחרי זה אני עוד מתפלא שהיא מעדיפה את רוב שאר חברי
המשפחה עליי?! עצמתי את העיניים בחוזקה.
אני זוכר איך יום אחד אני טיילתי עם פינקי בחוץ.
אימא שלי יצאה מפתח הבית והלכה לקניות. פינקי בכתה כשראתה את
אימא הולכת וניסתה להגיע אליה, איכשהו הצליחה לברוח ממני ואני
איבדתי אותה.
רצתי וחיפשתי אותה כמו מטורף, לפתע שמעתי חריקת מכונית מרחוק
מלווה בצווחת כלב. חשבתי על הנורא מכל, כל כך הרבה פעמים שמעתי
את הצליל המוכר הזה וידעתי מהו מבשר. רצתי לאורך הכביש ואז
ראיתי את פינקי צולעת ורצה בקושי רב לעברי, מיבבת. היא הייתה
מלאה בכתמי דם, עם סימן של צמיג רכב על גבה. אישה אחת שראתה את
המתרחש רצה להביא לי מגבת צהובה בה אוכל לקחת את פינקי הפצועה
והנוטפת דם לידיי. הגענו הביתה, בדרך כל הזמן בכיתי ויבבתי:"
חיה לה, ועכשיו מתה" - "שקט!" היסתה אותי אימא שלי.
לקחו את פינקי לבית חולים. כשחזרה היה לה גבס על הרגל.
מאותו היום, אפילו אחרי שכבר הורידו לה את הגבס, היא קצת צלעה.
היה לה גם כתם על הרגל שנשברה, כמה שנים לאחר מכן, אבל הוא דהה
עם הזמן.

חשבתי, אני צריך לטפל בה טוב יותר, לדאוג לה יותר. לא עשיתי עם
זה כלום, המשכתי להריץ את הזיכרונות והמסקנות ומדי פעם גם
לעשות משהו, אבל לא לזמן ארוך. לפעמים קניתי לה חטיפים מיוחדים
כשראיתי את עמיתי בעלי הכלבים עושים זאת.

פינקי חולה. כבר הרבה זמן היא חולה: מקיאה, משלשלת, יש תולעים
בצואה שלה... אבל זה כבר רגיל. היא כבר זקנה הרי, אין מה
לעשות.

משום-מה התחלתי לחבב אותה הרבה יותר בשנים האחרונות.
סיפורים מצחיקים קראו בגללה. היא הפכה למושא גאווה. היא כבר
יותר דמתה לבת משפחה נמוכת קומה. נהגנו לקרוא לה סבתא, כי היא
די זקנה (בת 12) והיא בין החכמים במשפחה.

הרבה פעמים נשארו כתמים על השטיח בגלל כל הבעיות של פינקי -
למרות כל מוצרי הניקיון המאיימים.

כולם נקשרו אליה, אפילו כמה מהחברים שלי קראו לה סבתא, סבתא!
סבתא! סבתא!

פינקי נפלה מהמיטה והחלה להתגלגל כאילו נכנס בה שד, היא חטפה
התקף! היא ניסתה להתאפס אבל ללא הצלחה, וכנגד רצונה הגוף שלה
השתולל. היא ניסתה לעמוד ולרוב בלי הצלחה. גופה התעקם והיא כל
הזמן הייתה במצב של התכנסות עצמית, מתנשפת.
ליטפתי אותה, שמתי אותה על שטיחון שאלתרתי מאיזושהי שמיכה,
קירבתי אליה את האוכל והשתייה שלה.
היא יצאה מזה די מהר וחזרה לרוץ, אומנם היא צלעה יותר חזק
ויותר ברור ממה שהיה כרגיל.
כבר הספקתי לשכוח מההתקף הזה.
יום אחד היא אפילו תקפה את הכלבה של השכנים, כלבה קטנה ומעצבנת
שנבחה כל שנייה ועשתה כבר חור בראש עם הנביחות שלה, ותמיד
הראתה שיניים לעבר פינקי, קראו לה לולה.
פעם אחת נפתחו הדלתות של שנינו - שלנו והשכנים.
כך פינקי ולולה התנפלו אחת על השנייה. לאחר שהפרידו ביניהן,
לולה נראתה נורא ואפילו נטף ממנה דם. "ולך עוד קוראים סבתא? יש
לך ביצים של רוטווילר!"

אבל ההתקפים חזרו. עוד אחד, בלילה. ואז עוד לילה. ואז זה שוב
נפסק, אבל פינקי כבר הייתה חלשה מכדי לרדת במדרגות, ואני הייתי
צריך לקחת אותה בידיים החוצה, עד הדשא, שם הנחתי אותה רק בשביל
שתעשה פיפי, ואז לקחתי אותה בחזרה הביתה.
כל היום היא רק הייתה על המיטה, לא אוכלת, בקושי שותה.
אפילו לא נבחה כמעט.
אבל בימים האחרונים מצבה השתפר - היא אפילו חזרה לרוץ!

"יש לי משימה בשבילך!" אמר אלכס, חבר של אימא שלי, כשהעיר
אותי. זה אומר שאני צריך לקום לפני בית-הספר וללכת לקנות
בשבילו סיגריות או איזשהו מיצרך שנגמר והוא ואימא פשוט לא יכלו
לחיות בלעדיו...
התרגזתי, אבל לא הייתה לי ברירה. לאט לאט קמתי וראיתי אותו
יושב עם שק לידו. ראיתי כתמים על השטיח "פינקי שוב הקיאה..."
חלפה מחשבה בראשי מיד, אבל מכוון שרציתי למשוך קצת זמן עד
היציע, שאלתי מאיפה הגיעו הכתמים.
"פינקי נפטרה". לא צפיתי לתשובה הזאת.
"מתי?!" - "היום בלילה".
הבנתי מה היה בשק, יותר נכון מי היה בשק.
"אל תגיד לאימא או לתומר כלום וקח את השק כמה שיותר רחוק
מכאן"

ניסיתי לשכנע אותו לקבור אותה כמו שצריך, אבל הוא טען שבלתי
אפשרי לקבור בעיר, שכן אחרי כמה סנטימטרים יש בטון. לא
התווכחתי כי היה לי זמן מועט מדי להתעורר עד הסוף, אבל עדיין
הייתי נחוש בדעתי לקבור אותה כמו שצריך.

נזכרתי בלידה השנייה של פינקי - לידה קשה שבבוקר מצאתי את הגור
הבכור לרגליי, ללא רוח חיים.
אימא שלי שמה את הגופה לתוך שקית ואמרה לי לזרוק את זה.
הלכתי, אבל לא יכולתי לקבל את זה, לא ממש הבנתי למה אבל לזרוק
גור מת סתם ככה נראה לי מעשה שפל.
"מה זה הקטע המפגר הזה במשפחה שלנו לזרוק חיות מתות לזבל
בשקיות?!" חשבתי כשלקחתי את השק הכבד עם פינקי. הייתי נחוש
לעשות משהו. החלטתי לקחת אותה לגן שנמצא כחצי קילומטר מהבית.
בדרך חשבתי על פינקי, על איך תמיד היא הייתה שם, איתי, איתנו,
אבל עכשיו היא איננה.
התחלתי לבכות.
פחדתי שהשק יגע בי במקום אחר מאשר היד, אבל הכרחתי את עצמי
לשים את השק על הגב שלי, כדי שכמה שיותר להרגיש אותו, לא לפחד
להרגיש את גופתה של מי שליוותה אותי מגיל 6.
סחבתי אותה עד הגן וניסיתי למצוא מחבוא. כבר היו אנשים שטיילו
עם הכלבים שלהם. רציתי להיראות כמה שפחות חשוד, הלכתי לאורך
הגן כדי למצוא מקום ללא אנשים.
בדרך ראיתי חסרי בית בקרבת הספסלים, פניתי שמאלה מהם ומצאתי
שיח שעדיין נשאר קצת גדול אפילו אחרי שקיצצו את הגן.
הכנסתי את השק פנימה. הזמן שלי היה מוגבל באותו הבוקר והחלטתי
לחזור מתי שאוכל כדי להמשיך ולטפל בעניין.
חזרתי הביתה וראיתי את השרשרת והקולר שלה עם התמונה שלי ושלה
על תג הכתובת.
הבית היה ריק בשבילי. התחמקתי כמה שיותר מהר, לא רציתי לדבר עם
אף אחד בבית.
יצאתי, הקולר בידי. הסתכלתי על התג - הראש שלי בתמונה היה
מאחורי סדק בפלסטיק. קימצתי את אגרופי על התג, והלכתי.

מאותו היום היו שני משפטים שתמיד הזכירו לי את בת המשפחה:
"לא אנחנו לא חיות
רק בני-אדם"



לזכרך, פינקי - הזיכרון הוא הנצח.