מאז שמיכל עזבה למיכאל אין עם מי לדבר. זאת תחושה איומה שאין
לך עם מי לדבר, ומיכאל סבל ממנה מאוד מאוד. זה לא שהוא גם לא
רצה לדבר, או שלא היה לו מה להגיד. למיכאל היה הרבה מה להגיד,
ואת הכל הוא שמר בבטן, כי לא היה לו עם לדבר על כל הדברים
החשובים שבחיים שלו.
אז הוא פשוט עזב אותם ונתן לבטן לבלוע את הכל. אבל היו הרבה
דברים, המון. והבטן כבר לא יכלה יותר, והיא כבר מתה להוציא את
הכל החוצה. ויום אחד, היא פשוט התפרצה. והוציאה הכל הכל הכל
החוצה.

ככה בבום אחד שבא פשוט משום מקום. ואז פתאם, מיכאל התחיל
לבכות. הוא בכה המון. על כל הדברים העצובים שבחיים שלו. שעכשיו
יוצאים החוצה. ופתאם, ככה ליד הסוף כשהבכי כבר קצת נרגע. אז
מיכאל ראה איזה משהו קטן ליד הרגליים שלו. הוא שיפשף את
העיניים, וראה איזה מן משהו קטן כזה. רץ מתחתיו, ומנסה לאסוף
את כל הדמעות שמיכאל בכה. "מה לעזאזל אתה עושה?", מיכאל שאל
אותו. אבל היצור הקטן היה מאוד עסוק בלנסות לתפוס את הדמעות
האחרונות, שהוא לא הגיב. אז מיכאל שאל אותו שוב, הפעם בטון קצת
יותר אגרסיבי והיצור שהיה קטן ממיכאל בצורה ניכרת, החליט מטעמי
שימור עצמיים, שהגיע הזמן לענות.

אז הוא הסתובב למיכאל ואמר לו. "מה אתה רוצה? מה? אתה לא רואה
שאתה מפריע? מה, אני מפריע לך בעבודה המסכנה הזאת שלך? לא,
נכון. אז למה אתה מפריע לי בעבודה שלי?". מיכאל נראה קצת המום
לרגע. "מה, זאת העבודה שלך? לאסוף דמעות?". "כן", אמר היצור
הקטן. "אבל למה? למה שמישהו יצטרך דמעות? זה בסך הכל קצת מים
מלוחים". היצור הקטן נראה קצת מאוכזב לרגע מדבריו של מיכאל.
ואז ניצוץ קטן עלה בעיניו. "חמוד שלי. אולי אתה לא יודע את זה
עוד, אבל דמעות זה המצרך הכי יקר בעולם. זה הסודות הכי כמוסים.
האהבות הכי אמיתיות. החלומות הכי גדולים, והרגשות הכי עצובים.
לך אולי זה לא אומר כל כך הרבה. אבל מאיפה שאני מגיע. הדמעות
האלה שלכם זה הדבר הכי חשוב שיש. אנחנו מתפרנסים מנמושות
כמוך". מיכאל שנראה קצת נעלב מההערה האחרונה של היצור, פתח את
הפה ואמר. "ומאיפה אתה מגיע בדיוק?". " מהמוזיאון לשימור
רגשות", אמר היצור. "המה?" שאל מיכאל. "כן, מה ששמעת. המוזיאון
לשימור רגשות. אתה מבין, פשוט נראה לנו נורא חבל שכל הרגשות
המיוחדים האלה ילכו לביזבוז. אז אצלנו במוזיאון אנחנו מציגים
את כל הרעיונות הגדולים שלא מומשו. כל האהבות הגדולות שנכשלו.
ולכל אחד יש שם איזה אזור קטן. בכלל זה אפילו איזור פצפון. מי
אתה חושב שיעבוד עכשיו כל הלילה לנפות את כל הדמעות סתם
מהדמעות שיכנסו למוזיאון". "אני מצטער", אמר מיכאל. "באמת שלא
ידעתי". "זה בסדר", אמר היצור. "גם ככה אתה לא יודע מלא דברים.
אז אני סולח לך. כבר 6 שנים אני עובד בפינה שלך, וכל יום אני
צריך להסתכל על הבחור הזה בצד שלידי. איך כל הרגשות הכי גדולים
שהוא מוציא מהבחור שלו. זה איך אתמול חברה שלו לא נתנה לו.
ושהפורשה שלו התקלקלה וכל מיני דברים כאלה. בהתחלה חשבתי שמי
שעובד שם, הוא פשוט לא מקצועי. אבל עכשיו אני כבר יודע שהבחור
שלו פשוט לא נותן לו כלום. ואל תבין אותי לא נכון, התצוגה שלך
תמיד מלאה. ואותי תמיד משבחים, כי אתה תמיד מביא לי מלא חומר.
אבל לפעמים, לפעמים ככה קצת חבל לי עליך".

אחרי שהוא אמר את זה, העניים של היצור נהיו קצת פחות נוקשות.
והוא נראה קצת יותר אנושי, או יצורי, או משהו בסגנון. ומיכאל,
מיכאל פתאם הרגיש שאולי הוא באמת מפספס מהחיים. אולי כל הדברים
שהוא שומר בבטן, במקום שילכו לאיזה מוזיאון, אז עדיף שהוא כבר
יוציא אותם החוצה ושנראה כבר מה יקרה. ומאז מיכאל חי את החיים
שלו. הוא עושה מה שהוא מרגיש, לטוב ולרע. והוא משתדל לא לשמור
שום דבר בפנים, ולעשות הכל. אבל לפעמים, לפעמים הוא עוד מצליח
לבכות ככה, על כל מיני דברים, רק כדי שהיצור שלו, שלא יהיה לו
משעמם, וליצור. ימי התהילה שלו חלפו.

אף אחד כבר לא עוצר ליד התצוגה שלו, ואין לו ממש דברים
מעניינים יותר להראות. הוא אפילו התידד קצת ברוב שיעמומו עם
הבחור מהתצוגה שליד, והם שותים כל יום בצהריים קפה. והאמת.
האמת זה לא אכפת לו בכלל, כי ככה זה. עדיף חיים מלאים רגשות,
אפילו אם הם קצת עצובים, מאשר להיות מתוייק לך שם באיזה
מוזיאון.