עוד פחות מחודש יש לי יום הולדת. עוד פחות מחודש אני כבר אהיה
גדולה מספיק כדי לעשות את כל הדברים שאני כבר עושה גם ככה-
לפחות מבחינתם, זאת אומרת, בעיקר מבחינתה.
בקיץ הזה הייתי באמריקה. כדי לבקר משפחה... הייתי תקועה בחור
באמצע שומקום, עם חמישה זקנים ושלושה בני-דודים כשהצעירה מהן
גדולה ממני בעשר שנים. כל השיחות, ואני מתכוונת לכל השיחות,
סבבו סביב אוכל, ההורים של אמא ואחיה, ומחלותיהן השונות של
בני-דודיי. טוב, האמת שהסיבה שטסתי היא בגלל שאורית עברה ניתוח
לב, והיא הבת-דודה האהובה עליי, אז כמובן שהתעקשתי לבוא. זה
בכלל לא קשור לזה שרציתי לטוס לאמריקה, באמת שלא. כבר הייתי
באמריקה מספיק פעמים בחיי.
שלשום קיבלתי הצעת עבודה. לא משהו רציני, אפילו לא מכניס
במיוחד. יחצ"נית בבית-ספר למסיבות ט'-י'. הייתי בכמה מסיבות
ט'-י' שנה שעברה בלי שההורים ידעו. ישנתי אצל שני, וזה כבר הפך
למסורת, כל פעם שיש מסיבה, אני ישנה אצל שני. כל פעם שאני ישנה
אצל שני, יש מסיבה. ככה אני גם יוצאת, וגם מבלה זמן עם אחת
האנשים היותר אהובים עליי. ממש שניים במחיר אחד. והנה, גם לנתי
הציעו להיות יחצ"נית, ונתי גרה ממש פה ליד, אז זה יהיה נורא
נוח לשתינו. אבל יש עוד ראיון שצריך לעבור. שטויות.
אבא שם לב שאח שלי עופר הולך הרבה לשירותים. אני לא יודעת איך
הוא שם לב, אבל הוא שם לב. וזה הלחיץ אותם, בגלל שזה אחד
הסימפטומים למחלה. אז הם לקחו אותו לבדיקות דם. שאלתי את אבא
איך הוא שם לב, והוא הסביר לי, שאחרי שאני ואמא חזרנו מאמריקה,
היא הסבירה לו על המחלה של ג'רמי, הבן-דוד שלי. והוא שם לב
לסימנים הראשונים.
סיפרתי לאמא על זה שהציעו לי להיות יחצ"נית. חשבתי שהיא תשמח,
או לפחות לא תגיד כלום. טעיתי, קיבלתי נאום של משהו כמו חמש
דקות על כמה שזה רע. טוב אמא. מה שתגידי. כאילו שאני גם אתחשב
במה שאת אומרת. אבא, לעומתך, יסכים, או לפחות זה לא ישנה לו,
כמו תמיד, ולפעמים זה עדיף מכל תגובה אחרת.
קיבלנו את התוצאות מהמעבדה, עוד לא ברור אם זה זה, אבל מה שזה
לא יהיה, זה לא נראה טוב. קיבלנו הפניה למחלקת טיפול-נמרץ. אבא
ואמא לקחו אותו והשאירו אותי ואת האח השני בבית. לא כל כך
קלטתי מה העניין, אולי אפילו סתם לא רציתי לקלוט, או שזה פשוט
לא נראה לי הגיוני, בכל מקרה, זה לא כל כך הפריע לי. הייתי
עסוקה מידיי בעניינים שלי. עוד רבע שעה אני צריכה לצאת
לאוטובוס. ואז הטלפון צלצל, ועניתי. זה הם, מהבית-חולים. יש לו
סכרת. הוא ישאר שם בבית-חולים עד מחר בצהריים, ואמא נשארת איתו
ללילה.
וואו. כמה אירוני... תמיד כשהוא היה אוכל המון ממתקים הם היו
אומרים לו שיזהר שלא יחטוף סכרת. אפילו שכולם ידעו טוב מאוד
שזה לא קשור, ואתה לא מקבל סכרת נעורים בגלל כמויות הממתקים
שתאכל, והנה, דווקא לו יש סכרת. קטעים בלאגנים, יו.
אבא דווקא היה נגד. וזה מה שאולי הכי הפתיע אותי. הייתה לו
דעה. ועזבו את העניין שזו הייתה דעה שלילית, זו הייתה דעה,
שאני לא הסכמתי איתה. יואו מה הסרט שלהם?! עלק לא מכובד, ניצול
של חברים פקה פקה. טוב נכון, מה שתגידו. יצורים. כאילו שאכפת
לי ממה שקורה במשפחה הזאת.
"לא אכפת לך ממה שקורה במשפחה הזאת!" איך עלית על זה...? "אני
רוצה שתהיי חלק מהמשפחה הזאת! את לא יכולה להיות לא קשורה
ועדיין להנחית עלינו את כל הבקשות שלך, לצפות שנמלא אותן ואז
להתעצבן כשלא ולהגיד שאנחנו הרעים!" אוף, תסתמי כבר. יופי.
יופי. טוב. שקט. טוב.

חודשיים וחצי אחרי, וכולם כבר יודעים שלעופר יש סכרת נעורים.
המשפחה, החברים, המורים, כולם. הוא כבר הספיק ללמוד לנצל את
זה. מותר לו לאחר לבית-ספר, מותר לו לא לעשות את הדברים שכולם
עושים, אסור לו לחלות, והוא צריך לשמור על מה שהוא אוכל, אבל
הוא למד לשלוט בזה.
חודשיים וחצי אחרי, לי כבר היה יום הולדת, ועקרונית אני כבר
מספיק גדולה בשביל לעשות את כל הדברים שאני גם ככה עושה. אבל
אני עוד לא למדתי לנצל את זה. אני עדיין רבה עם אבא ואמא, ואני
עדיין יוצאת למסיבות בלי שהם יודעים וישנה אצל שני. אני, אני
עוד לא למדתי לשלוט בזה.