זה קשה להתחיל לכתוב משהו כ"כ כואב וכ"כ עצוב למישהו שהוא כ"כ
יקר וחשוב לך, כמו שאתה כ"כ חשוב לי. אבל כנראה שזו הרגשה חד
צדדית.
דיברתי איתך היום אחרי שנתיים שלא דיברנו ולא החלפנו אפילו
מבט,
אבל אתה לא ידעת שזו אני, חשבת זאת חברה שלי. אם היית יודע שזו
הייתי אני לא היית אפילו טורח לרשום לי כמה שאתה שונא אותי.
אני לא חיה באשליות ואני יודעת שבחיים כבר לא נחזוור להיות
ביחד כי הרסתי הכל. דוקא עכשיו אני מאשימה רק את עצמי בכל מה
שקרה.
חברה שלי צדקה - אני באמת לא מעריכה את עצמי מספיק.
אני לא יודעת למה אבל אני מרגישה שאתה היחיד שאני יכולה לדבר
איתו על הכל, אולי בגלל אני תמיד רושמת לך את המכתבים האלה,
אבל אני לא מצפה שהם יגיעו אליך מתישהו...
אתה יודע כמה שניסיתי לשכוח אותך לא הצלחתי, ניסיתי לחשוב על
אחרים אבל תמיד המחשבה עליך חזרה אלי וזה עיצבן אותי כי רציתי
לשכוח אותך, רציתי להמשיך בחיים אבל אני נשארת תקועה באותה
נקודה.
כמו במירוץ- שכולם כבר סיימו אותו ועברו את קו הסיום אבל אני
עדיין תקועה בהתחלה כאילו שאני קשורה באיזשהו חבל שלא מאפשר לי
לזוז משם - ממך...
אבל אני גם יכולה להגיד שאני קצת גאה בעצמי כי הפסקתי לבכות
בגללך. קודם גם זה לא היה.
אני חושבת שבשלב כלשהו אני אעבור הלאה, אני רק לא יודעת מתי זה
יקרה- אולי מחר אולי אף פעם, וזה הכי מעצבן- אף פעם לא בטוחים,
זה מה שרע באהבה ראשונה-היא תמיד חרוטה בלב, עמוק בלב וגם אם
רוצים אי אפשר להסיר אותה, כי צלקות זה לכל החיים.
אולי אחרי כמה שנים אני אשב ואחשוב ואצחק על זה- כמה שפעם
הייתי קטנה ומטומטמת ומאמינה באהבה ראשונה. אבל איך שלא תחשוב
על זה - אני לא היחידה, ונכון זה דפוק וזה אידיוטי ואולי אפילו
תינוקי אבל עובדה זה קרה לי ומי יודע אולי גם לך זה יקרה.
וכשזה יקרה אני רוצה לדעת וגם כשזאת שאתה תתאהב בה תשבור לך את
הלב אני רוצה לדעת.
ואז זה יהיה כואב לך ואתה תחשוב על כל מה שאני רושמת לך עכשיו,
ואתה תבוא ותגיד שזה כואב לך.
ואז אני אגיד לך מה שאמרתי לך כשזה קרה לי:
אהבה ראשונה תמיד חרוטה עמוק בתוך הלב וגם אם רוצים להסיר
אותה לא יכולים, כי צלקות זה  לכל החיים.