בשעה 2:30 לפנות בוקר, יום שלישי, 6.5.03, הדלת בבית של ההורים
שלי חישבה להתנפץ, אבל אבא שלי הקדים ופתח אותה. יצאנו החוצה,
הרמנו ידיים, הורדנו חולצות. לקחו אותי לעציון. אני מכיר יותר
מבן אדם אחד שהעביר את הלילה הראשון שלו בעציון בכלוב, אבל
כנראה שהכלוב היה תפוס, כי אותי סתם זרקו ליד העמדה של הש.ג..
העיניים שלי היו מכוסות והידיים מאחורי הגב, והקור של הלילה
הקריש את הזמן, ואלוי אפילו גרם לו לנוע לאחור. לא פחדתי.
בש.ג. היו שניים, רועי וגנדל, ואני, שהעיניים שלי היו מכוסות,
יכולתי לשמוע כל מילה שהם אמרו, כל המהום שעבר להם בסרעפת,
אפילו שאני לא מדבר עברית.
רועי וגנדל היו צעירים, צעירים מאוד וחסונים, עם שערות איפה
שצריך. הם דיברו על מכבי ואחר כך על איזה מועדון ששניהם הכירו
בתל אביב ולבסוף על אחת הקצינות, שהיה לה תחת יותר שווה
מלג'ניפר לופז. מבעד לבד יכולתי לדמיין את הכוכבים מתפוגגים
והיום עלה, לאט, לאט, לאט. לא פחדתי.
באיזו שהיא שעה עגולה הוחלפו רועי וגנדל על ידי שני חיילים
אחרים, שדיברו עברית שלא הצלחתי להבין. קמתי, שזה לא קל בידיים
קשורות מאחורי הגב, והלכתי אחריהם. רועי הסתובב ושאל ברוך מה
אני רוצה. או שמא צעק? אבל בזמן הצמיגי הגיעו הצעקות לאוזני
נוטפות עסיס, מפתות. התקרבתי עוד, ועוד. הרחתי זיעה שאין לי
אלא להסיק שבאה מפחד, והריח הרחיב את נחירי. רועי וגנדל עמדו
עכשיו צפודים במקומם וראו באור היום המתלהט את השדיים שהתעגלו
הלילה מגופי שחולצתו נותרה זרוקה בבית הורי. היה קר והפטמות
שלי היו זקורות ואני רציתי, כמה רציתי, את הבל פיהם העברי של
רועי וגנדל, להתחמם בו.
היריה באה מאחור, וכך אני יודע שלא באה מהם. באדום האדום שהציף
את חושי הספקתי לחוש את רועי וגנדל כורעים לידי ויונקים משדי
חלב ודם ודבש. רעדתי, רעדו גם הם.
על הקיר ליד בית הורי ריססו את פני בצבעים וקראו לי שאהיד,
ורועי וגם גנדל עוברים שם מעת לעת, וממשיכים ללכת.