[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








עכשיו לילה. הגשם כבר הפסיק. סגרתי את התריסים.
אימא שלי תמיד הייתה אומרת : "בערב נעים"... היינו יושבים וסתם
מקשיבים לגשם בחלון. וזה היה נעים.
אבל עכשיו לילה.
כשהלילה מגיע מתחלפות המשמרות. בחורף זה הרבה יותר מורגש. יש
גם איזו ציפייה שאין בקיץ.
אבל עכשיו לילה.
והגשם הפסיק.
שזה אומר שכמו תמיד אשב לי כאן, בכסא שאני כבר הרבה הרבה הרבה
שנים כבר יושב עליו, שאני כבר בעצם כמעט ולא יושב על אף כסא
אחר חוץ ממנו. יושב על הכסא הזה, שהפך להיות חלק ממני, שאני
הפכתי להיות חלק ממנו.
ושנינו בתוך האפלה הזאת שנוצרה עכשיו אחרי שהגשם פסק, נתנתק
לנו לאט-לאט כמו כל לילה, כמו תמיד, כמעט מבלי להרגיש, מבלי
שאנחנו נרגיש. טיפה-טיפה נתנתק לנו. אולי כמו תזוזה לא מורגשת,
כמו אולי עפעוף או ניע קטן מבלי שרצינו או אפילו ביקשנו את זה,
כאילו משהו הוסט. לא התנתק, אלא קצת זז, קצת הוזז אולי הצידה,
או אולי למעלה והצידה, או אולי באיזו זווית, באיזשהו סיבוב
כלשהו, כאילו שום דבר לא השתנה. כלום. הכל אותו דבר, רק שנינו,
הכסא ואני, הוסטנו טיפה - כאילו מתוך הרקע. כאילו באיזשהו מקום
אולי אף-פעם לא היינו שייכים. כמו היינו ואולי אנחנו עודנו
מודבקים ועכשיו פתאום אנחנו מוזזים. קצת, טיפה, מעט-מעט על פני
התפרים. כאילו היינו רק איזו תמונה, איזו השתקפות, איזו הקרנה
של תמונה על פני המציאות. והכל נשאר כפי שהיה, הבית, העצים
שבחוץ עם הרוח שנושבת בהם, הקריאות של המכוניות מהכביש, קול
השעון על הקיר, האור במנורה, הקולות של הבית, התמונות על הקיר,
הזיכרונות, הריחות, הצל, הצל של הצל, הצל של הצללים שבין
הצללים של הצל.
ורק אולי, מבלי שהם ומבלי שגם אנחנו נרגיש, הוסטנו מעט, טיפה.
ואז - עוד טיפה ועוד... ועוד. לאט, במין גלישה, כמין התחלקות,
כמו על פני פסים, כמו שסדין כשמסדרים את המיטה יכול לעבור
מעליה ולהמשיך הלאה מבלי לגעת, כמעט ללטף אך לא לגעת, מציאויות
שמלטפות אחת את השניה ועוברות. הנה אנחנו מתקלפים לנו לאט-לאט,
מתקלפים לנו הלאה מתוך החדר. מתקלפים לנו מתוך הזמן הזה, מתוך
העולם הזה ועכשיו זה כבר לא לילה. ואין לי מושג אם הגשם פסק.
ובמורד איזו גבעה אני רואה עכשיו עולים (כן ! עולים) מאות אם
לא אלפי זיכרונות - צבעוניים, מוארים, עליזים, בשירים על
השפתיים, בריקודים, מובילים עגלות עם חלומות מנוקדים, אחוזי
בולמוס, חמקניים, כובשים, מתנשמים - חסרי נשימה (כן ! חסרי
נשימה) בועטים - לכל הכיוונים - מראים באצבע - שם.
והאמת היא ששם - בדיוק שם - וזאת לא הפעם הראשונה - תמיד זה כך
- כל פעם. ולא יעזור שום דבר - רוצה או לא. תמיד שם, ממול
כשאני מסתכל לשם, אני רואה...  אותך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה עם חתמתי בשם
שכבר קיים?
אפשר להחליף
חתימה?



באבא בן, אח של
באבא ציון
פליט 48, כותב
ספרים ושרת בית
ספר, ברמז דק
למאשר הסלוגנים
העליון!


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/11/03 13:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיורא ארליך

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה