כבר די הרבה שנים שאיתי נמצא בתהום העמוקה שאין ממנה חזרה. אף
אחד לא ממש בטוח איך הוא הגיע לשם, גם איתי לא היה ממש עצמו
מאז שהוא שם. ככה שגם הוא לא ממש יכול להגיד לכם. זה בטח היה
צירוף של מלא דברים. שפשוט הגיעו כולם בזמן הלא נכון, והעמיסו
עליו מספיק כדי לדחוף אותו מהקצה. ואז, כשאתה כבר נופל אז אף
אחד ושום דבר כבר לא יכולים לעזור לך. הנפילה בתהום הזאת כל כך
חזקה, שיש אנשים שאפילו לא שורדים אותה. ומי שכן, כבר אי אפשר
לעזור לו. היתרון היחידי בעניין, הוא שכל שאר הדברים האחרים
שאולי הטרידו אותך כבר לא חשובים יותר. למען האמת, שום דבר כבר
לא חשוב יותר. אתה פשוט יושב לך, נשען על הקירות השחורים.
מסתכל על הריצפה שחורה, ומתחיל לראות רק שחור. ככה זה, התהום
היא כל כך עמוקה שאפילו שבריר אחד קטן של אור לא מגיע לשם, זה
מקום כמעט חסר תקווה לחלוטין. אני אומר כמעט, כי יש שמועות
שהיא עוד מסתובבת לה ככה, קטנה כזאת. מנסה לברוח מהתהומיות של
תהום, אבל האמת היא שאף אחד לא ראה אותה אף פעם. כשקל יש אותה
בשפע, אבל כשקשה היא בורחת הצבועה. האמת היא, שפעם אפילו
הורידו לאיתי חבל. כל החברים והמשפחה, כל יום הם היו נעמדים על
הקצה של התהום, קרוב קרוב ככה שהם בעצם עוד יכלו ליפול והיו
קוראים לו. רק לראות שהוא בסדר. וככה, יום אחד. הם הרכיבו חבל
מכל הדאגה שלהם, חבל דק. אבל הוא היה מספיק ארוך כדי להגיע עד
לתחתית של התהום. ככה זה, לדאגה אין כל גבול. וכולם צעקו לאיתי
שיתפוס את החבל. שיעלה חזרה אליהם. אבל לאיתי לא היה אכפת. הוא
כבר לא חשב על כל החברים, ועל אמא שבטח נורא דואגת לו כשהוא
כאן. או על אבא, או על האחים. או על החיים שהיו לו פעם, הוא לא
חשב על כלום. ואז, עם הזמן, כשכולם ראו שאיתי לא בא. אז הם
עזבו. הם כבר לא אהבו להיות כל כך קרובים בעצמם לקצה של התהום,
כי לכולם שם עדיין יש חיים ודברים שחשובים להם. וככה, לאט לאט.
אנשים התחילו לוותר. הם התחילו להאמין שאולי כנראה באמת, שאין
דרך חזרה מהתהום שאין ממנה דרך חזרה, ושאולי איתי לא יחזור אף
פעם. והיו כמה שכבר חשבו שזהו. שאיתי מת. ואז בסוף, הם חתכו את
החבל של הדאגה. אבל לאיתי, לאיתי זה לא היה אכפת. לאיתי שום
דבר לא היה אכפת. הוא ישב לו לבד בתהום, ולא חשב על כלום. וזה
גם לא הפריע לו בכלל. ככה נראו החיים שלו מעכשיו. עד שיום אחד.
עברה ליד התהום איזה מישהי. איתי לא ראה אותה, אבל היא עברה
ליד התהום. הסתכלה פנימה, בלי שום חשש מליפול, ונתנה פנימה
איזה צעקה. "יש שם מישהו?". היא אפילו לא העלתה על דעתה שיכול
להיות בתוך תהום כל כך עמוקה מישהו, ועוד להישאר חי. אבל היא
הייתה נפש רחמנית מטבעה, ככה שהיא החליטה לפחות לבדוק. אז היא
צעקה פנימה איזה כמה פעמים. וככה, אחת מהצעקות שלה נפלה לאיתי
ישר על הראש. וזה כאב. זה כאב לו מאוד, זה כאב לו בלב. ואז
פתאם, בבת אחת איתי התעורר. הוא פתאם נזכר מי הוא, והוא פתאם
שם לב איפה הוא. ולא היה לו אכפת איך הוא הגיע לכאן, הוא רק
רצה לצאת. אז הוא צעק לה בחזרה. צעקה חזקה מאין כמוה, צעקה
שהייתה צריכה לעלות כל הדרך מהתהום ועד למעלה, וממש בקצה,
כשהצעקה כמעט הפסיקה לעלות והתחילה ליפול חזרה פנימה. הבחורה
תפסה אותה, ועוד ביד אחת. והצעקה הייתה כל כך חזקה, ועם זאת כל
כך עדינה. שהבחורה מאוד התרשמה ממישהו שיכול לצעוק צעקה כזאת.
אפילו אם זה מישהו שנמצא בתהום שאין ממנה חזרה. ואיתי, איתי
החליט שהוא חייב להגיע אליה. שהוא חייב להיות איתה. שהוא רוצה
אותה, ושוב פעם כאב לו בלב. כי הוא לא ידע איך לעזאזל הוא יוצא
מהתהום הדפוקה הזאת, וגם היה לו נורא חשוך, והוא נורא פחד. פחד
שהוא לא יגיע אליה אף פעם. ומרוב שאיתי פחד, אז הוא התחיל
לבכות. ואז מהחושך, רץ לו למטה איזה משהו קטן, ונעמד ליד איתי.
זאת הייתה התקווה. היא הייתה קטנה כזאת, והיא נראתה די מלוכלכת
למען האמת. ואיתי סיפר לה כמה שהוא רק רוצה לעלות, וצעק עליה
למה היא באה אליו רק עכשיו. ואלוהים יודע כמה זמן הוא כבר היה
פה. אבל התקווה אמרה לו שהיא באה ברגע שקראו לה. שככה זה, היא
לא יכולה להזמין את עצמה. ואפילו שהיא הייתה כאן, היא צריכה
שיקראו לה. "ומתי קראתי לך?", שאל אותה איתי. "כשבכית", אמרה
לו התקווה. "כשבכיתי?", "למה זה קשור?". "כי ככה", אמרה
התקווה. "כשבוכים, אז זה פשוט דרך להגיד כמה שעצוב לך על משהו
שאין לך. וזה אומר שאתה רוצה אותו, אתה מקווה לו. ואז אני באה"
אמרה התקווה. "טוב", אמר איתי. "עכשיו שאת כאן אני צריך את
עזרתך בלעלות למעלה". אז התקווה הסתכלה עליו עם העיניים
המבינות האלה שלה, ואמרה. "אז מה הבעיה, כשאנחנו ביחד מי יכול
עלינו", ובכלל כמסתבר. התקווה כבר טיפסה החוצה מכאן מלא פעמים,
ככה שהיא כבר די מיודעת בכל העניין הזה של טיפוס. אז השניים
התחילו לטפס. וכל פעם שאיתי היה קרוב להחליק, או שהגובה היה
נראה לו גבוה מדי, או שהוא חשב שהם בחיים לא יגיעו למעלה, והוא
כבר כמעט עמד לוותר. התקווה הזכירה לו כמה הוא אוהב את הבחורה
הזאת. שמחכה לו למעלה, והיא עזרה לו לעלות. וככה, לאט לאט. צעד
צעד, איתי והתקווה שלו הצליחו לטפס החוצה בכוחות עצמם מחוץ
לתהום שאין ממנה חזרה. ואז, איתי עמד שם. בקצה התהום. מותש,
עיף, שרוט ובכלל נראה איום ונורא, והסתכל על יעל. (ככה קראו
לבחורה ההיא.) ויעל. לה לא היה אכפת שאיתי היה מלוכלך, ומותש.
או אפילו זה שהוא לא התגלח והתקלח כבר מאז שהוא היה למטה
בתהום, כי יעל אהבה אותו. וגם איתי, שטיפס את כל הדרך החוצה רק
בשבילה. גם איתי אהב את יעל. ואז, בפעם הראשונה מזה הרבה זמן.
איתי הרגיש טוב. הוא הרגיש שמח, והוא חיבק את יעל בכל החוזק.
ויעל חיבקה אותו. ואיתי היה מאושר. והוא ויעל התחילו לטפס על
הרים. הם התחילו לעלות יותר ויותר גבוה ביחד, והגיעו לעולמות
חדשים ביחד, עולמות שהם לא הכירו לבד. כי יש מקומות שרק אפשר
לטפס אליהם בשניים. עד שיום אחד, הפסגה של היחסים שלהם כבר
הייתה נורא גבוהה. והאויר היה דליל, ומרוב שהיה שם תלול. אז
נהיה מאוד לא יציב שם למעלה, ואיתי ויעל כבר לא יכלו לעלות
יותר גבוה. והם גם פחדו יותר מדי לרדת. ואז יום אחד יעל אזרה
אומץ וקפצה למטה. היא הייתה קצת פצועה אחרי הנפילה הארוכה,
והנחיתה חזרה למטה לעולם שלנו קצת כאבה לה, אבל בסופו של דבר.
היא הייתה בסדר. ואיתי, איתי נשאר למעלה. אבל למעלה כבר לא היה
טוב פתאם. היה לו קר, ובודד, ועצוב. ואז יום אחד, בלי לשם לב.
איתי שוב פעם נפל. הוא נפל למטה למטה, לתהום. אבל הפעם הוא לא
נפל מגובה רגיל. איתי נפל מגבוה, מההר הכי גבוה שיש. ועכשיו,
מי יודע אם הוא עוד יצא משם. למען האמת, מי יודע אם הוא אי פעם
כבר ממש היה בחוץ.