בצער וביגון אנו מבשרים על מותו של חברנו עמנואל רוזן. עמנואל,
יליד יפו 1903, בנו של זכריה רוזן (לשעבר מזכיר סניף יפו של
ההסתדרות הציונית), נפטר אמש בשנתו בביתו ברחוב הנביאים
בירושלים. עמנואל ומלכה רוזן, יהי זכרם ברוך, יזכרו בפועלם
למען הישוב היהודי ופעילותם הציבורית הענפה. אנו משתתפים בצער
הבנות - חנה ורחל, והבן הבכור - אלי, השוהה בחו"ל.

חנה
ראש פינה. לאחת הגלריות נכנס גבר צעיר, בשנות הארבעים לחייו.
מבטו חולף על פני הקנבסים הממוסגרים, בלא לחפש דבר מסוים. יש
בהם תמיד אותם מוטיבים עיקריים - דמות חזקה, שולטת ומעוותת
ונגדה דמויות קטנות, חלשות. בפינת החדר יושבת גם הציירת, נחבאת
אל הכלים, לבושה גלימת צמר כהה, פשוטה.
הציירת הזו היא אני.
אני יושבת בפינת החדר כל בוקר, שותקת, מסתכלת על האנשים
שחולפים על פני ולא נעצרים. מדי פעם יגיע מישהו, לרוב תהיה זו
אישה, שתתעכב ותסתכל בפרוטרוט באחת התמונות. אני אוהבת להביט
בהן, בפניהן, בעווית של לב שלעולם לא יתאחה, בדמעה החבויה
שתסתרנה מבן זוגן.
אני מוכרת מעט תמונות, בעיקר לאנשים בודדים.
אני מורידה עבורם את התמונה מהקיר ואורזת אותו בנייר חום עבה
בידי הרועדות, מביטה בחבילה העוזבת את הגלריה ומרגישה חלולה.
התמונות הן האהבה היחידה שנותרה לי. פרט לבתי, דנה.
דנה היא ההפך המוחלט ממני.
בגילה, קצת יותר משתים עשרה שנה, היא רואה דברים אחרת.
על אבי היא לא יודעת, כמובן. אני לא רוצה לספר לה. היא יודעת
רק שיש לה דוד רחוק ששלח לי מכתבים עד לפני שנתיים. הסתרתי
אותם ממנה, שלא תלמד את האמת על סבא שלה. היא לא מכירה אותו,
ואולי לכן היא אוהבת אותו. היא אוהבת לשבת בחיקו ולשמוע
סיפורים על עבודה בפרדס וברפת, מהימים שגרנו במושב.
הזיכרון שלי מהמושב אחר. זיכרון שלי ושל רחל, מצטופפות בפינת
החדר, נלחצות זו אל זו בין הדלת והארון, בשעה שאבא צעק על אימי
ועל אלי.
לא מזמן דנה מצאה באחת הערמות בסטודיו את הציור שציירתי לפני
שנתיים. במשיכות מכחול חזקות, בוטות, ציירתי את אלי ניצב על
שפת מעטפת דואר. מבט אימה בעיניו המביטות לשאול מתחתיו ודמות
אבי, שחורה, גדולה ומאיימת מחזיקה במעטפה מעברה השני ומציתה
אותה בגפרור. אלי לבוש לבן, כמלאך כמעט. תווי פניו מצוירים
בעדינות מנוגדת לציור כולו. הוא עומד על המכתב ששלח ואבא שרף.
בלא לפתוח.
מאז לא שמענו מאחי מילה.
חטפתי מידיה את הציור והחבאתי אותו בעליית הגג. בלי הסברים.
אני אף פעם לא עונה לשאלות. בעיקר לא עליו.
אבא רצח את המשפחה שלי. במילים. בידו הן כלי משחית שאין קטלני
ממנו. לרוב השתמש בהן במכתבי ביקורת חריפים לעיתונות כנגד
המוסדות הציבוריים אבל יותר מכל פגע במילים בנו. מעולם לא נקט
באלימות, אך המילים שלו מאז דוקרות כסכינים בגופי עד היום.
המילים שאמר בארוחה המשפחתית האחרונה - אם אתה יוצא מהדלת
הזאת, לבית הזה אתה לא חוזר, אתה שומע? אתה הולך לעולמים, אתה
לא חלק מהמשפחה הזאת עוד.
המילים הללו חתמו סופית את הקרע בינו וביננו, ילדיו.
אבי המאיס עלי את המילים. אני מציירת. ושותקת.

דנה
בילדותי היו ביקורינו אצל סבא נדירים, קצרים ושקטים להפליא.
כעסתי מאד על אימי כשהייתי קטנה. היא כמעט ולא דיברה עם סבא
וניכר היה בו כי היא גורמת לו סבל רב. סבא נראה כל כך אומלל,
מעורר רחמים. מנסה תמיד לדבר עם אמי והיא לא מישירה אליו מבט.

אהבתי לבוא לבקר בבית של סבא. הוא היה משחק איתי בכדור ליד
הבית, מקשיב לי, מספר לי סיפורים שריתקו את דמיוני. כל מה
שההורים שלי לא עשו אף פעם.
תמיד רציתי להיות כמוהו. לגור במושב, לעבוד מבוקר עד ערב, לשבת
בחברותא סביב מדורה ולשיר ולרקוד לתוך הלילה.
סבא היה חקלאי. הוא למד באוניברסיטה חקלאית בצרפת, הוא לימד
חקלאות ב-"מקוה ישראל" והיה ממקימי ישובי עמק יזרעאל, אך יותר
מכל שבה את לבי היותו פרדסן. אני יכולה להריח בדמיוני את ריח
ההדרים שהיה מביא עימו הביתה בערב, ממלא את שני החדרים הקטנים
בו גרו בניחוח רענן של תפוזים. אני מאד אוהבת תפוזים.
איך יכולה אמי לטעות בו כל כך? הרי סבא אדם אוהב כל כך, די
בהסתכלות קצרה עליו, כשהוא נושק לסבתי או נוגע בה בעדינות,
בכדי להבין כמה אהבה יש בו.
אני יודעת את הסיבה, כמובן. עוד כשהייתי קטנה גיליתי במקרה את
הקופסה בה שמרה את המכתבים. זה לא סבא שלי. לסבא שלי המשפחה
חשובה יותר מהכל. אני רואה זאת בעיניו המבקשות את מבטה של אמי,
בבקשותיו לארוחות ערב שהורי דוחים, בטון הדיבור שלו כשהוא
מזכיר אותם.
אבל אני לא יכולה להכחיש את העובדות. גם הוא לא מנסה להכחישן.
הרבה פעמים שאלתי את סבא מה בדיוק קרה בינו ובין אלי.
אני זוכרת שאמר - "הוא לא היה צריך לעזוב את הארץ, אמרתי לו,
כבר כשהתחיל ללמוד, שלא ימצא עבודה במקצוע שלו בארץ. אין כאן
עבודה למהנדסים, היום צריך חקלאים להפריח את השממה."
"טעיתי," הודה בפני פעמים רבות, "אבל עכשיו אין שוב דרך
חזרה."
היום, אחרי שהתבגרתי והתחלתי ללמוד באוניברסיטה בהר הצופים,
אני גרה עכשיו במעונות והעיר העתיקה של ירושלים אינה רחוקה
כבעבר. עכשיו בית סבי וסבתי הוא בית שני לי.
אמי לא אוהבת זאת. אני יודעת. למרות שאינה אומרת מילה, היא
שומעת ושותקת, כמו תמיד.
סבא שלי אדם טוב.

עמנואל
נפגשנו, התאהבנו, הקמנו משפחה. מלכה הייתה אור חיי, בעולם שהלך
והתקדר האירה לי תמיד את הדרך הנכונה.
בשוכבה על ערש דווי במיטת בית החולים הבטחתי לה שאמצא את אלי.
"תמיד אפשר יהיה למצוא אותו," אמרתי לה כל השנים, "הרי אנשים
לא נעלמים סתם כך, לא בימינו."
עם זאת נכשלתי.
אין זה כישלוני היחיד בחיי, אך תוצאותיו נוראיות מכל.
שתי בנותיי לא מדברות עמי. אפילו כשהן באות לביקור, ואף מביאות
עימן את נכדותיי - דנה, הבת של חנה וגלי, הבת של רחל, הן לא
פוצות את פיהן - יושבות ומחרישות.
וכמובן אלי.
פתחתי לא מזמן את מדור הדרושים בעיתון. היום קוראים לזה "מהנדס
תעשיה וניהול", אז קראתי לזה בבוז "מתכנן מפעלי-זיעה". המקצוע
שאלי למד.
אני מודה, טעיתי. אבל לתקן את המעוות אי אפשר עוד.
כשאלי הודיע לי שהוא הולך ללמוד בטכניון נתקפתי חרדה. בני
יחידי, עוזב את המושב ככה? מי יטפל בפרדס שלנו? איך יכול הבן
שלי לעזוב את העבודה היצרנית לעבודה משרדית, פקידותית כזו?
אחר החרדה בא כמובן הכעס. אני חושב שאת המריבות שהיו ביננו כל
יום אפשר היה לשמוע עד המושב השכן. אלי, בדומה לי, היה עיקש
שלא נודע כמוהו.
הוא סיים את לימודיו, מצא עבודה בסניף אמריקאי וביום שישי אחד
הודיע שהוא עוזב את הארץ.
שתים עשרה שנה עברו מאז יום השישי ההוא. למרות הזמן הממושך אני
זוכר בבירור כל פרט, כל שעה ושעה. אלי הגיע, עם שאר המשפחה,
לסעודה המשפחתית של ערב שבת. ההודעה המפתיעה, הפתאומית,
הכואבת, שהודיע לנו. הטיעונים של אלי על עבודה טובה יותר
בחו"ל, על אפשרות קידום בעבודה, על שכר גבוה יותר. התחלתי
לצעוק כמו משוגע, נתקפתי באמוק. רבנו כמו שלא רבנו מעולם.
הלוואי לא הייתי אומר את הדברים שאמרתי. הרעש של כל טריקת דלת
מחזיר אותי חזרה לרגע ההוא, כשאלי עזב את הבית.
נכון, הייתי טיפש. התעקשתי שאלי יחזור ארצה ויתנצל לפני שאדבר
עימו. נישלתי אותו, הרחקתי אותו, קרעתי אותו ממני ומהמשפחה.
שרפתי את המכתב ששלח.
אם תשאלוני היום למה עשיתי זאת, אינני יודע. שטות גמורה, מעשה
איוולת שאין כמותו.
אלי מצידו עשה את הדבר היחיד שנותר-  ניתק מגע. חי את חייו
כראות עיניו. בזמן שלו.

אחרי שמלכה נפטרה הרגשתי שאין עוד טעם לחיי. לא יכולתי עוד. כל
דבר, כל מראה, העלה את דמותה בפני כאילו היא חיה ונושמת ונמצאת
לידי. הזיכרון כואב כל כך, כמו חץ משונן הנתקע בלבך ואתה מנסה
להוציאו אך הוא, הארור, מתחפר עמוק יותר ויותר. רציתי למות.
לפני חצי שנה החלטתי לעשות את מה שמלכה ביקשה - למצוא את אלי,
ולהתנצל. אמרתי לעצמי אז שאחרי כן אוכל למות בשקט.
הרבה זמן ומאמץ נדרשו אבל את גורלו גיליתי. לא לפני שאני עצמי
קיבלתי התקף ואושפזתי פה, בבית החולים הסיעודי.

משאית פגעה ברכב של אלי כשנסע בכביש המהיר ליד וושינגטון,
בחודש נובמבר 1989.
עכשיו אצטרך שוב לשנות את מודעת האבל שלי, בסגנון הפקידותי
המכוער.