חשבתי שאמא שלי היא חברה...
חשבתי שכל מה שאני אומרת לה ומבקשת שישאר חסוי נשאר בינינו...
מסתבר שטעיתי.
חשבתי שהיא תשמח אם אני אתאהב סוף סוף... אם אני יתחיל להעריך
את החיים שלי את הכסף את מה שאלוקים נתן לי.
טעיתי.
היא סך הכל צבועה.
היא אף פעם לא שמחה.
וכל מה שאני אומרת לה היא משתמשת בזה לצרכים האישיים שלה.וספק
אם היא לא מספרת הכל לאבא!
היא הייתה אמורה להיות החברה הכי טובה שלי כשסיפרתי לה שעשינו
אהבה,כשהוא זה שגמל אותי מהסיגריות שהייתי מכורה להן חמש שנים
מזדיינות שהוא זה שלימד אותי מה זה להעריך את הגוף שלי בכל
מצב.
לתת כבוד לגדולים ממני. לא להתייחס להכל כאילו זה כלום...
לא!!! היא פשוט לא מוכנה לקבל כלום!
כלוווווווווום...

היא לא מפחדת. היא מקנאה.
היא כל כך בודדה בגלל זה היא ככה רעה אליי.אני בטוחה.
היא לא יודעת שאני בוכה.היא לא יודעת על איך אני מתה לשפד אותה
לפעמים ולפוצץ אותה מכות...בא לי לסמם אותה ובא לי לעוף מהבית
בגללה.
זה כל כך נורא לאן כבר הגעתי עם המחשבות האלה...

אבל האמא הזאת היא כבר לא אמא. היא סתם נצלנית.
אנוכית.
חסרת כל רגש. איכות.

ויום אחד... זה יבוא לה... אני בטוחה בזה.
היא תבין כמה אהבתי אותה.כמה הוא אהב אותי.כמה הם לא אהבו
אותו.
וכמה מכל החרא הזה שלהם... יצא לי רק רע...