זה מצחיק, איך החיים זורקים אותך לכל מיני חורים בעולם,
למקומות הכי רחוקים שיש, אתה בורח, אתה לא רוצה שימצאו אותך,
אך היית נעלב אילו לא היו טורחים לחפש.
רצית לברוח לצרוח ואולי גם לבכות, להתנתק משגרת החיים המאוסה
עליך. ולחפש, בעיקר לחפש, ובעיקר את עצמך.
אנשים נוטים להאמין, שאם הם יסעו רחוק, למקום הכי רחוק שאפשר
להגיע איליו, שם ממש במקום ההוא, הם ימצאו את מהות הקיום
האנושי.
חלקם יחשבו שמצאו את מהות החיים בתוך שני גרמים של אבקה לבנה.
חלקם יבקרו נזירים קירחים בכותנות כתומות שיספרו להם על
הצ'אקרות ועל הינג שלהם.
וחלקם המעשי הגדול, פשוט יזרום אל תוך מרוץ החיים המכאני
והידוע מראש, כיצירות ישירות ומנוונות של המאה ה- 21.
אך אתה, בעיניך שיורות גיצים של אש, בתשוקה החייתית שלך,
לא יכול להמנות עם הרוב, מעולם לא יכלת.
עוד שהיית קטן והקשת על הורייך עם שאלות חקרניות, בתבונתך,
כבר אז הבנת את מהות העולם, אז לא היית צריך לברוח רחוק יותר
מגן המשחקים כדי לחפש את התשובות הכי טובות.
היית שוכב לבדך בפארק, אוסף לראותייך את ריח הדשא הרטוב.
עוד אז ידעת שהתשובות לשאלות הכי מסובכות של החיים, אלו שאפילו
אמא ואבא לא ידעו, פשוט נמצאות שם.
נהגת לחייך אליהן ולברך אותם לשלום, ולהזמין אותם להתגלות גם
לאבא שהיה נוהג לכווץ את גביניו העבים ולעשות פרצוף מצחיק
כשהיית שואל אותו משהו שלא היה לו עליו תשובה.
ושגדלת והפסקת להגיע לגן המשחקים ונדמה ששכחת את אשר למדת שם,
ברקע של הדשא הירוק, כי אז כבר עלו בך שאלות אחרות, שגם להם
היית נלהב למצוא תשובות, שנמצאו לרוב במדשאות גדולות יותר,
שרובם היו במוחך.

היתה אחת שגם ראתה מעבר לכל זה ושהתשובות ביקרו גם אותה.
הייתם היחידים מסוגכם בעולם.
היה לכם את אותו מבט חודר, השלמתם זה את זה.
שלך היה מקפיא, שלה היה בוער.
אתה למדת להתמודד עם התשובות והיא ברחה מהן.

עוד שהייתה ילדה הרגישה בתוכה משהו, משהו שלא היה לאף אחד אחר,
התשובות למהות הקיום האנושי, היא הרגישה אותם בלילות, חמות
ומדגדגות, הייתה מלטפת אותם בידה הקטנה ונושקת להם ונרדמת.
היא מעולם לא בכתה, חשבה שאם תבכה, ואפילו לו תזיל דמעה אחת
השמיים יתקדרו והעננים הכהים יחברו, יסתירו את כדור האש שאהבה
כל כך ויבכו איתה.
כשהייתה לנערה, שערה צימח וגלש עד לישבנה והיה כווילון של חוטי
זהב. עיניה החומות התבהרו לצבע החולות הזהובים אשר במדבריות
הרחוקות.
אנשים שעיניהם היו פוגשות בעיניה, יכלו לינוק מעוצמתה
החרישית.

פעם ראשונה שראית אותה והתאהבת, זה היה בטיול שלך לניו אורלינס
ברובע הצרפתי, במבנה הישן של הכנסייה ששופץ לבר - מסעדה חדיש.
היא הייתה ישובה על הבר עם גבה אליך, אוחזת בכוס בירה ובידה
השנייה אחזה פומית סיגריה דולקת, לגופה היה שמלת כלה ששוליה
פרומים ומרובבים בבוץ.
מראה היה תלוש, מוזר בעיני האנשים, אך אתה כבר אז ידעת שזאת
היא, טרחת לחפש אותה כמעט בכל העולם...
משהו בגוון שערה הזהוב וברגלה המחוטבת שהציצה מקרע השמלה שגרם
לך להתקדם לעברה כמהופנט, ולליבך להלום בציפיה.
ניגשת אליה, והתיישבת לצידה.
אחרי דקה ארוכה, שמעת אותה אומרת "אני יודעת מי אתה"
היא לא הביטה בך וקולה היה שקט כמו מאשים.
רצית להגיד משהו אבל בדיוק באותה שניה היא הסתובבה איליך
ועיניה הבהירות בפעם הראשונה חדרו לשלך, לפתע נשמע זרם חשמל
באויר והאור נותק ונשארתם באפלה זה מול זו... והמסעדה נשתתקה
ולאחר כמה רגעים נשמעו קולות האנשים.
מתג האור הודלק ועיניך הכהות שוב פגשו בשלה.
"חיפשתי אותך בכל פינה בעולם, מיליסנט." אמרת לה וקולך רועד
להגות בפעם הראשונה את שמה, ועיניך מביטות בריכוז בעיניה.
"התעייפתי מלהתחבא ממך עידן, ממך ומהגורל שלנו" פניה היפות
נעשו לפתע עצובות, ועינייה הניצו דמעות חמות.
לראות אותה ככה מולך סוף סוף, ריגש אותך, היא הייתה יפה יותר
ממה שחשבת, ושבירה יותר.
לראות אותה ככה, בוכיה, עם השמלה הכבדה הזו עליה.
וזה הזכיר לך..."ברחת משם נכון?." שאלת אותה ברוך.
"עידן, ברגע האחרון הבנתי שאני לא יכולה לעשות את הצעד הזה,
ורק בגלל שאני פוחדת ממה שאנחנו יודעים...הגורל שלנו יחד..."
היא שלחה את ידה איליך, ידה הקטנה שהיתה מלטפת את תשובות היקום
לפני כל לילה, לטפה את שערך הכהה.
"מיליסנט, את נועדת לי, עוד מלפני שנולדנו" אמרת את זה באהבה
גדולה אליה ודמעות קפואות זולגות מעינייך. היא העבירה את ידה
על לחייך ואמרה "פשוט הידיעה שהכל כבר קבוע מראש גרם לי להתמרד
כנגד..."
"ידעתי שאת איפשהו, וחיפשתי אותך בכל מדינה, נשבעתי שאני אמצא
אותך, ולא אוותר עד שאמצא..." אמרת לה בנחישות.
"אני ברחתי מהחתונה, כי ידעתי שזה לא מה שיהפוך את גורלי...
באתי לכן, מיואשת ומפוחדת שכבר התייאשת מלרדוף אחריי בכל
העולם..."
הלב שלך נמלא אהבה אליה, אמרת לה "לעולם לא הייתי מתייאש מלחפש
אותך" היא חייכה חיוך קטן, והרגישה כל כך בטוחה.
"את אוהבת אותי? שאלת כמעט חושש.
"עד הקרטון" היא ענתה לך והביטה באהבה בעיניך הכהות.
ברגע הזה הבנת שהיא באמת אוהבת אותך.
"בואי... הולכים..." אמרת לה, והקמת אותה מהכיסא.
"לאן?" שאלה אותך מחייכת.
"לקרטון שבתוכו נמצא היקום, העולם הזה חשוך מידיי לשנינו".
הבטתם זה בעיניי זו וצחקתם.