אני שומע אותם מדברים עליי, כאילו שאני לא כאן.

אני נמצא כאן. לבדי. ואין לי שום מושג אפילו למה... אין לי
מושג כמה זמן אני כאן, איך הגעתי לכאן, ומה בכלל הולך לקרות
איתי. אני בקושי יכול להזיז את הרגליים. שלא לדבר על לנשום. כל
כך מחניק פה. אור וורדרד קלוש שמצליח להקנות רק אווירה אפרורית
משהו. החמימות הלא ברורה ששוררת פה היא אולי הדבר היחיד שמחזיק
אותי שפוי. אני שומע שוב את הקולות האלו שבחוץ, ממש כמה מטרים
מכאן. יש שם כל כך הרבה רעש, נדמה לי שהם שוב מדברים עליי...
נראה שהם מדברים רק עליי כל הזמן... לעיתים אני חושב שאולי אני
כבר מדמיין, שאני הופך לסכיזופרן. אני לא סכיזופרן. אני לא.
אין לי ספק שהם מדברים עליי. הנה. הם שוב מתקרבים. הם ממש פה
בחוץ. אני יכול כמעט להריח את הפחד הזה שבעיניים שלהם. כמו
תמיד, הם מחכים דקה,שתיים, והולכים. הם אף פעם לא נכנסים,
אפילו לא מציצים. כבר מזמן נמאסה עליי כל הבדידות הזאת. מה כבר
עשיתי שמגיע לי להיות כל כך לבד. לאף אחד לא מגיע כזה יחס.
לפחות שיגידו לי מה עשיתי, שישקרו. רק שיגידו משהו. או שיוציאו
אותי כבר מפה.
שוב הרעב מתחיל להציק לי. אני תוהה אם הם באמת חושבים שזה
משביע אותי הדבר הזה שהם נותנים לי לאכול. מה כבר רציתי? רק
קצת אנושיות. קצת אנושיות.
אני אפילו לא יודע מי הם. אני יכול רק לדמיין. אני שומע קולות.
אף פעם לא רואה אף אחד. חלק מהקולות אני כבר מזהה. אחד הוא בטח
האחראי, או השומר. אותו אני שומע הכי הרבה. וכבר די נמאס לי.
כל כך מחניק פה. אני מנסה להביט סביב, אבל בקושי מצליח לפתוח
את העיניים, החושך הזה הפך אותן לחלושות, רק מחפש איזה שהוא
סדק, רק משהו שייתן לי קצת תקווה. יש כאן פתח קטנטן... אבל הוא
כל כך רחוק, כל כך קטן. אני מנסה להזיז את הגוף. כבר כמעט
ואיבדתי תחושה בידיים, גם הרגליים כבר כמעט והתנוונו. והם.
ממשיכים לדבר ולדבר. הפעם יש שם, בחוץ, הרבה יותר אנשים.
לעיתים קרובות אני תוהה אם הם בכלל זוכרים שאני פה? אולי הם
שכחו ממני ? או שאולי ככה הם מנסים לשבור אותי? אבל אני חזק
יותר ממה שהם חושבים. אני מקשיב. אני אוסף מידע. שברירי מילים,
חלקי הברות. לאט לאט אני מרכיב את התמונה. כנראה הם הולכים
להיפטר ממני. אני מריח את זה מתקרב. אני יכול לחוש את זה בכל
הגוף. אני מנסה לצעוק, אולי מישהו ישמע. מיתרי הקול שלי כאילו
והפכו לעיסה בגרוני, אני לא מסוגל להוציא הגה. הניסיון העקר
לצעוק מתיש אותי לגמרי. זה חסר טעם...

ככה אני מעביר דקה אחר דקה. יום אחר יום. בלי זריחות, בלי
שקיעות. אין לי מושג אפילו באיזה חלק של היום אני נמצא. בחוץ,
מדי פעם, ההמולה גוברת, מדי פעם שוככת. הם בטח מתכננים משהו.
אני משתעשע במחשבה. מנסה לחשוב על מהלך התקפי. אולי זה מה
שיציל אותי. אולי אנסה לברוח, אולי כשמישהו ינסה להכנס... אני
מתקשה אפילו לחשוב על רעיונות. אולי הם כן הצליחו לשבור אותי,
להתיש אותי. אין לי כוח אפילו לעמוד, שלא לדבר על לברוח. הפחד
מתחיל לחלחל בי. הפראנויה שולטת בי. אני שוב שומע אותם
מתקרבים. קולות שונים. הפעם הם יותר חדים וברורים, אך עם זאת,
אינני מצליח להבין מה הם אומרים. אני שומע עוד קול, אחד
מהקולות המוכרים, הוא נשמע סובל, הוא גונח מכאב, אני חושש שהם
מענים אותו, אולי הוא בכלל כלוא כאן כמוני, אני בטח הבא
בתור...

הכל סביבי מתחיל להתערפל. כל גופי דרוך. אני מרגיש שבכל רגע
הולך לקרות משהו. הם ממש כאן, מתלחשים, אני קופץ את אגרופיי,
אגן על עצמי במעט הכוח שיש לי. אור בוהק מכה בי לפתע. אינני
רואה דבר. כל חושיי קהים. אני מרגיש חלש ומעורפל, אין לי מושג
מה קורה סביבי. הכל כמו מתערבל, אני לא מצליח אפילו לזהות היכן
אני נמצא, אני פוקח עניים חלושות, אך לא מצליח לזהות דבר.
והקול הזה, כמו מחלק פקודות. מה הם עושים לי, לעזאזל. אני
מרגיש אותם נוגעים בי. אני שומע אותם מדברים, אבל לא מצליח
להבין מה הם אומרים... ושוב הקול הזה. קול חד ומצווה. אני מנסה
לזוז, מנסה לשמוע, להבין את המלמולים, ואז בשנייה הכל מתבהר.
כל הרעש שמסביב שוכך, כל גופי מצטמרר מהמגע. הכל מסביבי בוהק,
באוויר יש ריח חריף של חומר ניקוי, ואז אני שומע את אותו קול
סמכותי אומר - "מזל טוב גברת טל, יש לך בן". ומאז... אני לא
זוכר יותר שום דבר...