צירופי מחשבות, תחושות, זכרונות שנזרקו על הנייר,
לילה לאחר מותו של חברי יוני...


אווירת שטות מהולה בחוכמה כמו העצב הנמצא בכל שמחה, אשר נכנסת
לחדר ומתפשטת בחלל האוויר ושורה ללא מעצורים.
לא משנה כמה הוא עמוס או צפוף, היא תצליח לחדור לכל פינה ולגעת
בכל נקודה.
אי אפשר לעצור אותה ואי אפשר להשתלט עלייה.
היא מתפשטת בחוכמה בלי שאף אחד מרגיש, מדגדגת בחום וממשיכה
לזרום.
רק כשאתה מסתכל בדיעווד אתה מבין, איך היא חדרה אליך לתודעה
בלי שאפילו תבחין בכך.
וכשהיא שם בפנים, היא כל כך משפיעה, משפיעה בצורה ששום דבר אחר
לא יכול להשפיע, כמו השקט הנצחי בשביליי המדבר.
יש בה כל כך הרבה לתת ועם זה כל כך הרבה לקחת, לשאול ולאסוף את
הטוב בחלל. ועם המעמסה הזו להמשיך להתפתל מאחד לשני, ממקום אחד
למקום אחר, מנקודה אחת לשנייה.
והאווירה הזו היא שייכת - יש לה בעלים ויש לה גוף המפיקים
אותה.
היא חלק בלתי נפרד מהגוף.
הגוף שווה האווירה, האווירה שווה הגוף. או שניהם או כלום...!
כמו שתנסה להפריד בין האלמוג לים ותתעקש שימשיכו.
האלמוג בלי הים לא נושם, הוא לא מרגיש, הוא לא חי.
הים בלי האלמוג הוא בודד, הוא עצמאי, אין לו למי לדאוג במי
להיאחז ואת מי להחיות.
אבל כשהם ביחד מתנגנת הרמוניה עמוקה, עמוקה כעיניו.

הגוף התפורר והאווירה התמוססה.
היא לא יכולה לשאת בכאב בחיים בלי הגוף.
הזרימה היא לא עוד זרימה חלקה כמים טהורים הנשפכים על גדות
הנהר.
היא נותרה בודדה, בלי אחיזה.
השלמות שלה התנפצה.
ולאט לאט היא אוספת את חפצייה, עוברת מאחד לשני, ממקום אחד
למקום אחר, מנקודה אחת לשנייה.
לא פוסחת.
מותירה ממנה גרגירי זהב כמו טעם לוואי שנותר בפה אחרי ליקוק
קוביית שוקולד נמס.
חלקיק אחד זעיר בלבד, זה מה שנשאר לי ממנה.
זה מה שנשאר לי ממנו.
וככה אני זוכרת אותם...