כשהייתי ילד, הייתי משחק כמעט כל יום בשכונה עם החברים שלי,
היינו חוזרים מבית הספר, לא מספיקים לזרוק את התיק וישר היינו
רצים לשחק בכדור. לא חשבנו בכלל על המושג "שיעורי בית". ליד
הפח היו תמיד חתולי זבל שמנים ששבעו מכל שאריות האוכל שהשכנים
זורקים. מה לעשות? קפיטלסטים מסריחים. אין להם חשיבות לאוכל,
אין כזה דבר לשמור למחרת, זהו, זורקים! מטומטמים!
   
הכדור תמיד עף לנו לכיוון השער של גברת קופימן, הזקנה הערירית,
לחצר שלה. היינו משחקים אבן, נייר ומספריים כדי לראות מי יפסיד
וירד להביא אותו. כולנו פחדנו ממנה פחד מוות ושנאנו אותה. נכון
שהיא הייתה בשואה, באושוויץ ושכל המשפחה שלה נרצחה אבל זה לא
אומרא שאנחנו צריכים לסבול בגלל זה. לא עשינו לה כלום. במקרה
הטוב הי הייתה צועקת עלינו אבל במקרה הרע כבר היינו מקבלים נעל
בראש או פחית שימורים של מזון לחתולים.
   
ליד החנייה שלנו, כל יום, ישבו שני כלבים, האחד דלמטי, גדול
ולבן עם הרבה נקודות שחורות והשני פינצ'ר מכוער בצבע שחור,
וחוץ מהכיעור שלו הוא תמיד היה חבול. כל הזמן הם היו נובחים
אחד על השני, הפינצ'ר היה מתחיל לשרוט אבל אז הדלמטי היה מפוצץ
אוץו במכות. כל הזמן הפינ'צר ניסה לפגוע בו, כל פעם מחדש הוא
היה בדרך לשמיים, בכל זאת הם תמיד נשארו ביחד.
   
יום אחד עף הכדור לחנייה ואני הייתי הכי קרוב אז צעקו לי ללכת
להביא אותו. הלכתי ופחדתי פחד מוות מהכלבים. כשהגעתי הדלמטי
הגיע אלי, הריח אותי וקשקש בזנבו בעוד הפינצ'ר ניסה לתקוף. הוא
עצבן אותי עד שבעטתי בו, שילמד לקח! אבל הוא אידיוט, לא מבין
מהחיים שלו ושוב ניסה לתקוף אותי ונתתי לו בעיטה, הוא התייאש
ממני וזז הצידה לאחר מכן הוא נעלם לזמן ממושך ולא חזר ובזמן
הזה פתאום הדלמטי החל לדבר אלי. שאלתי אותו "ממתי כלבים
מדברים? איך זה יכול להיות?" הוא אמר לי שמאז ומתמיד אבל הם
הסוו את זה.
   
התיישבתי לידו והתחלנו לדבר, פתאום יוסי צער לי לבוא, אז בעטתי
לו את הכדור וצעקתי שאני אבוא עוד מעט. הם הלכן לשחר ואני
נשארתי עם הדלמטי. הוא התחיל לספר לי שהוא מכיר את הפינצ'ר כבר
כמעט שמונה שנות אדם (כמה זה יוצא בשנות כלב? טוב, תחשבו לבד.)
הוא סיפר שכבר מההתחלה הפינצ'ר עצבן אותו וכשהם היו קטנים הם
היו בערך באותו גודל וכוח והמריבות איתו היו קטלניות אבל עם
הזמן הדלמטי גדל והפינצ'ר נשאר כמעט כמו שהוא. לפעמים עלה
בקילו, אבל בדרך כלל הוא ירד.
   
ככה כל יום כמעט הם רבים אבל משום מה הם לא יכולים לעזוב אחד
את השני, למרות הפציעות והשנאה הם עדיין ביחד - מצב שנהפך
להיות ברירת מחדל כי אין להם לאן ללכת. היו עוד פינצ'רים
שחורים בשכונה אבל יותר גדולים, אף אחד לא היה מוכן לטפל
בקטנצ'יק ואת הדלמטי כולם שנאו חוץ מגולדן רטריבר אחד שטיפל בו
לפעמים ודאג להבריח לו אוכל טוב מהבעלים שלו. ככה, כל יום
מריבה.
   
בדרך כלל אלו היו ריבים קטנים. פעם בשנה היה מתפתח ביניהם ריב
רציני שגרר את כל הפינצ'רים השחורים, הדלמטי היה חסר אונים אבל
איכשהו תמיד הצליח לגרש אותם. כשהגולדן היה בסביבה הוא עזר לו
לפעמים. ככה - שיגרה.
   
שאלתי אותו: "תגיד, לא נמאס לך לחיות ככה? לא מפריע לך?"
"מפריע לי" הוא אמר, "אני מנסה לפעמים לדבר איתו אבל הוא בשלו!
הוא לא מוכן להקשיב ואין לי לאכן ללכת, החניון הזה הוא הבית
שלי וכאן אני אשאר. לפחות אני גדול ויפה, אמנם הייתי רוצה
להיות לבן לגמרי וגדול יותר אבל נסתפק במה שיש, הוא היה מת
להיות כמוני, אבל הוא לא יכול, מטומטם! חושב להיות כמוני!
אעלק, אני הולך מידי פעם לגולדן והוא מסדר לי את הטפרים, מביא
לי אוכל יותר טוב ושאר אמצעים כדי להילחם בו, אבל הפינצ'ר לא
נשאר מאחור ומבקש עזרה מהפינצ'רים האחרים, יש כאלה שעוזרים
לו."
   
"אחרי כל הריבים האלה איתו " הוא המשיך "החלטתי להיפטר ממנו
סופית. בלילה באתי אליו ופוצצתי אותו במכות וברחת - כדי לא
להשאיר סימנים. זה לא עבד, לקחו אותו לווטרינר והוא חזר אחרי
חודש פצוע וחבוש אבל חי". הדלמטי אמר הצטער על מעשיו והם הלכו
לטייל ברחוב. לפתע בלי שהם שמו לב משאית זבל מחצה אותם.
   
רצתי (הילד) לראות מה קרה ואז ראיתי את חבורת הפינצ'רים הקטנים
וגולדן רטריבר עומדים וצוחקים...