"שמעתי עליה שהיא ממש קשוחה. מנסה ל'שחק אותה' גבר, הו- הו!!!"
נאנח הברנש השמן עם הלחיים הסמוקות.
"בעיניי היא מרתקת...", התלהב הליצן השני, "אם יש איזו טענה
פמיניסטית לפיה נשים הן רחומות והומניות יותר בתפקידים
ציבוריים, היא הבחורה שמפריכה את התיזה הקיצונית הזו!!! שמעתי
שפעם היא הטביעה את הראש של היצור הכי נבזי בעולם התחתון, בתוך
אקווריום דגים ו..."
"ואני שמעתי שהבחורה המפחידה הזו אוהבת שאומרים לה דברים כאלה
בפרצוף ולא מרכלים עליה מאחורי הגב!!!!", אמרתי בקול רם
כשנכנסתי לחדר. הם החווירו, כמובן וכרישי השמן קם, חייך את
החיוך הצבוע ביותר ששפתיו השמנוניות יכלו ליצור והושיט יד שמנה
ושמנונית ללחיצה: " שלום, שמי בני, אבל החבר'ה ביחידה קוראים
לי כרישי...אני... מצטער אם הסקתי עלייך מסקנות מוקדמות, מקווה
שזה לא יפריע ליחסי העבודה בינינו..."
"ואני גם מקווה שהעובדה שאני הולכת לומר לחברותיי שאתה יצור
שמן ואימפוטנט לא הולכת לפגוע ביחסי העבודה בינינו!!!", מהרתי
לומר.
"בדרך כלל אני לא נוהג להכות נשים", אמר כרישי בחיוך מאולץ
שהלך ונעלם מרגע לרגע, "אבל במקרה שלך...."
הוא הפשיל שרוול והניף את אגרופו, נותרתי שלווה מולו אבל די
מזל שנימני שותפו תפס אותו בתקיפות מנומסת והרגיע אותו.
מזל בשבילו, כוונתי, למרות שהאולר שהחזרתי בסוף לכיס היה
מתלכלך בדם והיה מחליד, אז בכלל טוב שכלום לא קרה.
"חבר'ה!!!!", שמעתי את שאגתו של שוסטר האיום לפתע, "כנסו אליי
למשרד לרגע!!!"
כשנכנסנו הבחנתי מיד בנערה בלונדינית, שחיוך מתוק על שפתיה,
מאחורי כסאו של שוסטר.
"שלום לכל הנוכחים", זעף לעברנו שוסטר, שפמו המסורק למשעי רועד
מתחת לאפו הנישרי, " במיוחד לקארין. אני מפקד משטרת באר-שבע.
כפי שאת יודעת, אנחנו מקימים יחידה מיוחדת במשטרה שתעבוד בשתוף
עם המוסד ועם צה"ל. פקד קארין ציגלר תפקד על היחידה ועל
פעילותה, כל השאר, כרישי, נימני וכל מי שיצטרף...."
"יעבוד תחת פיקודה?!?!", קטע אותו כרישי בהתרגשות, "המפקד, עם
כל הכבוד, שמעתי על המוניטין המפוקפק של הגברת ואני לא חושב
שזה יהיה כלל..."
" שמע לי", נבח שוסטר, "אתה תעבוד תחת פיקודה וזה סופי!!! יצא
לה שם של אחת שיודעת להשיג תוצאות בשטח וזה פשוט מצויין ליחידה
החדשה שלנו!!!"
"תודה על הבעת האמון", אמרתי, "שלום לכולכם, אני כבר מצפה לפקד
עליכם ומקווה שמה שאתם חושבים עליי לא יפריע לכם לפעול יחד אתי
כיחידה מגובשת. את כרישי אני כבר מכירה, אני מניחה שהבחור הרזה
הוא..."
"שמי הוא שי שרשנבסקי", חייך הבחור הצנום חיוך נבוך, "אבל כולם
קוראים לי נימני... אל תכלילי אותי ואת כרישי באותה חבילה, אני
דווקא אשמח לעבוד תחת פיקודך...."
"נחמד לשמוע", אמרתי.
"יש עוד מישהו שיצורף ליחידה שלכם", אמר שוסטר בזמן שנער צנום,
לבוש בחליפה יוקרתית ומעונב יותר משאר הצוות, נכנס לחדר.
"שמי ציון", חייך הנער חיוך מוזר ועיניו הירוקות ברקו, בזמן
שהושיט אליי את ידו ללחיצה, "אני אהיה אחראי על מיחשוב
היחידה"
לחצתי את ידו וחשתי צמרמורת מוזרה, היה בו משהו שגרם לי אי
נוחות. בתוך לבי עלתה השאלה המטרידה למה נער בגילו נראה מעונב
כל כך ואיך הוא מסוגל לחייך למשך זמן בלי להתעייף, ולמה לעזאזל
דווקא בגיל שבו רוצים להשתלב הוא מסתפר קצוץ כמו בצבא...
" הבחורה שאתם רואים לידי היא הבת שלי, היא תצורף אלינו בתור
פקידה", אמר שוסטר בטון רך מהרגיל כשהציג את בתו.
"שלום, נעים להכיר, פקד ציגלר. קוראים לי יעלי", אמרה הנערה
הבלונדינית המתולתלת בקול נעים וחייכה כשלחצה את ידי, "כל מה
שתרצי, מכוס קפה ועד חפוש תיקיות, תוכלי לבקש ממני"
"כן, בסדר", אמרתי בחטף. רק היא חסרה לי, למה בכלל נותנים
לנערים לעבוד בחופש הגדול...
יצאתי מהמשרד ובדרך לאופנוע שלי העברתי את המפתח שלי, ככה
בקטנה, על דלת המכונית של כרישי, משאירה סריטה שתצלק לו את
האגו. יש כריש חדש בעיר...

אני צריכה להסתפר.
הבטתי עוד פעם במראה ולבשתי את הסוודר האדום הגדול, ש"יושב"
עליי בדיוק ומחמיא לי. מעליו שמתי את מעיל העור שלי ונסעתי
לעבודה.

"כפי שאתם יודעים", דווח לנו שוסטר במכשיר הקשר, "היחידה שלכם
הוקמה על מנת לפתור תיקים משונים שהמדינה משתדלת להצניע. אתמול
למשל, התקבל דווח בחיל האויר, שאחד מכלי הטיס שלהם נגנב"
"מה לזה ולנו?", הבעתי תמיהה בקול רם, "שיעקבו אחרי הגנב עם
הרדאר שלהם וימצאו אותו"
"זו בדיוק הבעיה", נאנח שוסטר, "הם עקבו אחריו כשנמלט ופתאום
הרדאר שלהם קלט שהוא כבר לא ניתן לאתור באטמוספירה שלנו..."
"רגע, רגע....", התחלתי לצחוק," המפקד, אתה רומז שחיל האויר
הצנוע שלנו מחזיק..."
"אני לא רוצה לרמוז כלום, אתם צריכים לחקור ולהסיק מסקנות...
הראשון שאתם צריכים לחקור הוא הסוחר העבריין שכלי הפריצה שלו
דומים באופן חשוד לכלי הפריצה בזירת הארוע"
זה היה מעקב ארוך. נשמתי ונשפתי אויר חם, כולנו בעצם, ככה זה
בבאר שבע, כשעקבנו אחרי שימי לסניף בנק הפועלים בניידת הישנה
והמקרטעת. מנימני ניגרו דליים של זעה, פניו של כרישי השמן נהיו
סמוקות מהרגיל, אפילו שערות השיבה שלו סמרו מרוב חום, חושפות
קרחת דוחה. רק ציון המוזר המשיך לחייך לעצמו במושב האחורי,
מסדר לעצמו את העניבה, צונן כקרח.

שימי המשתמש החנה את מכוניתו ואנו אחריו, במרחק בטוח.
כאן בא לי לספר איך הוא נראה כשיצא מהאוטו, כי מדובר במחזה.
בחור בגיל העמידה בגופיה, ז'קט פתוח עליה, יוצא מהמכונית
ומסתכל לצדדים כאחוז תזזית, לראות אם עוקבים אחריו (מהלך נבון,
מסתבר). הוא מסדר את הגופיה שתסתיר היטב את הכרס שלו, מה שלא
כל כך עוזר ואחר כך הוא שולח את זרועות התמנון שלו לכיסיו,
מחפש כאחוז אמוק, כעכבר מבוהל, את השקית שלו. הנה הוא מוציא את
השקית עם האבקה הלבנה, לפעמים הוא שולח ידיו לכיסים של אחרים
ובורח עם השלל, לא היום...
הזרועות שלו דווקא רזות כשל נער, הפרצוף הצנום שלו גם כן יוצר
ניגוד לגופו השמן והמפלצתי, כמו בסרט מצוייר. מעל לפרצופו
המיוזע והשזוף, מספר שערות שיבה משונות שעוד נותרו מסביב
לקרחת, ארוכות ועיקשות, הניצולות האחרונות של גיל העמידה,
משוות לפרצופו מראה של מכונה להכנת צמר גפן מתוק.
"הנה הוא נכנס", לחשתי לנימני וכרישי.
נכנסנו אחריו לסניף בנק הפועלים. נימני התיישב על ספסל והסתיר
את פניו בעתון, כרישי ואני עשינו כמוהו. חכינו שיסיים את
עניניו בבנק, כדי לא לעורר מהומה גדולה מדי. בשנייה שהגיע שימי
לפקידה, הבחין בנו הממזר השמן ובצע "אחורה פנה" כדי לבצע בריחה
מהירה מאתנו.

"שלום שימי", אמרתי כשחסמתי את דרכו, נימני וכרישי לידי.
"שלום, פקד ציגלר, שלום ציון...", חייך שימי חיוך מטורף
במיוחד, מסתכל לצדדים, מחפש את המשיח או את מקור הקולות שהוא
שומע.
משכתי בזרועו של ציון ולקחתי אותו לשיחה קצרה בצד.
"תגיד, יצא לך לפגוש אותו כבר??? חשבתי שאתה חדש פה..."
"כן, אפשר לומר שנתקלתי בו בעבר...", חייך ציון את החיוך שלו.
"אבל איך....", התעקשתי, כשלפתע הניח ציון יד מרגיעה על ידי.
"תאמיני לי, זה ספור ארוך, אין לך צורך לדעת הכול....", חייך
ציון, עיניו הירוקות בורקות מהרגיל.
"וואלה", אמרתי לפתע, מבלי שיהיה לי מושג למה, "זה ספור ארוך,
אין לי צורך לדעת הכל....", חזרתי על דבריו, מרגישה רוגע
מוזר.
חזרתי לשימי.
"שימי, המדובר בפריצה שקרתה בחיל האויר לאחרונה", אמרתי למטורף
המיוזע, "משום מה טביעות האצבע, הכלים בהם השתמשו, פשוט הכל
צועק את השם שלך"
"אין לי מושג", חייך שימי חיוך רגוע, " יש לי הרבה שותפים בעסק
שלי, כל אחד מהם יכול היה לבצע לי תרגיל מלוכלך..."
"ולי",אמרתי בבטחון, "יש תחושה שאתה יודע יותר ממה שאתה מספר,
אז אתה מוזמן אלינו לתחנה..."
שימי הסתכל שוב לצדדים ולפתע רץ לעברנו, ברח לכרישי המבולבל,
הביא סנוקרת לנימני ורץ למכונית שלו, שחנתה ליד הבנק. רדפנו
אחריו, נימני המסוחרר ממשש את ה"פנס" שחטף.
"אח!!!! יא  בת זונה!!!!", נבהל שימי כשסגרתי את דלת המכונית
על היד שלו.
תפסתי את הבלורית הקלושה שלו כשהתפתל מכאבים והטחתי את ראשו
בחלון הקדמי של האוטו, מארגנת לו סדקים נאים בזגוגית. הוא צרח,
אז תפסתי את הפרצוף שלו עוד הפעם והטחתי אותו בזגוגית. הפרצוף
שלו נמעך שנית לעבר החלון, מכסה בדם את הזגוגית.
הוא ייבב, אבל פתאום הבנתי שזה לא בדיוק עזר כששמתי לב שהוא
מתנשף וכתם גדול כיסה את מכנסיו.
"זה מגרה אותך, חתיכת טמבל?!?!", צרחתי עליו, ישר באוזן, רוכנת
לעברו, "תכף תקבל גירוי לוהט!!!"
שלפתי מהכיס מצית והדלקתי, מקרבת את המצית למכנסיו, ישר באזור
המפשעה... אני אוהבת ריח של ביצה חרוכה...
הוא צרח, " הביצים שלי!!! הביצים שלי!!!!", מה שגרם לנימני
להבהל ולכבות את האש, כרישי הנזעם דחף אותי משם וכשכל ההמולה
נגמרה נסענו לתחנה.

"אתה חיב לשמוע לנו, היא לא כל כך נורמלית....", שמעתי את
כרישי הנרגש מהמסדרון, כשישבתי במשרדי החדש. נאנחתי. לא שכל כך
אכפת לי להיות הכלבה של המשרד, הרי אם גבר היה מתנהג כמוני הוא
היה מקודם לדרגת רב פקד....
הבטתי ביעלי שחלפה במסדרון. היא לבשה גופיה קטנטנה עם מחשוף
שהבליט את נעוריה. לפתע עצרה לנוח מחלוקת הקפה ופתחה את הסרט
שהיה סביב שערה. היא נערה את תלתליה, מטילה את ראשה לאחור,
עוצמת את עיניה.
כמה קנאתי בה באותו רגע, נערה נטולת דאגות. יופיה הבוהק עוד לא
צולק מדאגות וקמטי חרדה. הזונה!!!!
"שלום, פקד ציגלר", פנתה אליי לפתע בחיוך מלא שיניים בוהקות, "
הנה הקפה שלך. מה שלומך?"
"טוב, אני מניחה שאני חייבת לדבר עם מישהו, אפילו עם
תיכוניסטית משועממת", אמרתי לה בעייפות, " עבר עליי יום די
קשה. רדפתי אחרי חשוד וחקרתי אותו די בקשיחות ועכשיו מתייחסים
אליי בתור הכלבה של המשרד"
"אני לא חושבת כמוהם, פקד ציגלר", אמרה בקול נעים יעלי, " נראה
לי שאת פשוט מרגישה שמתייחסים אלייך שונה מאשר לשוטרים הגברים,
אז את מנסה בכל כוחך להיות כמוהם ואפילו יותר, נכון?"
"נכון...", חייכתי אליה להפתעתי, "תודה על העדוד"
"שלום יעלי", אמר רב פקד שוסטר כשנכנס למשרדי, "שלום פקד
ציגלר... חקרנו את שימי ולהפתעתי הוא טוען שאחד משלנו היה
מעורב בפריצה. הוא עוד לא מוכן למסור מי, אבל אני חושב שעוד
מעט הוא יישבר"
"תן לי לחקור אותו", אמר ציון שעבר במסדרון, "אם אני רוצה
להיות אחד מכם, אני צריך להתנסות בדברים אחרים חוץ מבניית האתר
המשטרתי"
הוא הלך וכעבור מספר דקות חזר, ייאוש לא אופייני ניבט מפניו.
"מה קרה?" שאל רב פקד שוסטר.
"הוא כרגע חזר בו מהגירסה ההיא, טען שהמציא הכל ובעצם הפריצה
היתה עבודה בלעדית שלו וכל הקטע העל טבעי? בעצם מדובר בהטעיה
שהוא יצר על גבי הרדאר, עם משדר משוכלל...", מלמל ציון בייאוש,
פותח את עניבתו בעצבנות.
"נו, אז אני מניח שהתיק סגור, לא איקס פיילז אלא חרטא
פיילז....", אמר שוסטר בעצבות בלתי רגילה, פותח תיקיה על גבי
השולחן, החותמת כבר בידו הימנית...
"אל תמהר לסגור את התיק", הנחתי יד על ידו, "יש לי הרגשה שמשהו
בכל העסק מסריח..."

בום!!!!! פאח!!!!!!!! בום!!!!!! פאח!!!!!
הרחוב רעם, כשאחזתי במיומנות באקדח, יורה לעברם של שודדי בנק
שנסו להמלט מהסניף.
"עבודה עדינה", סינן בציניות כעוסה כרישי מעל המדרכה ספוגת
הדם. הוא הסיר את נעל ימין שלו, נער אותה מחול מעורבב בדם, אמר
שוב ושוב כוססססססאמק והזעיק תגבורת שיטפלו בגופות.

"תשמעי, רק רציתי להגיד שאני דווקא לא חושב כמוהו", חייך לעברי
נימני.
"תודה"
"תגידי, מתאים לך שנצא פעם לקפה??? ככה, אחרי העבודה???"
"מצטערת", חייכתי אליו חיוך נבוך, "אבל אני כבר מאורסת
למישהו... אבל תודה"

"איפה ציון??? חשבתי שהוא סיים את העבודה היומית על האתר", שאל
שוסטר מאוחר יותר בתחנה.
"הוא בשרותים"
"אז תקראי לו", אמר בתקיפות, "יש ישיבה דחופה".
נכנסתי ללא בושה מיותרת לשרותי הגברים.
"ציון????", קראתי בקול רם, כשהבחנתי באור בוהק מאחד התאים,
"ציון!!!! ציון!!!!! צא משם!!!!"
פתחתי את דלת התא, לא מוכנה למה שנגלה לעיניי...
אני לא בדיוק זוכרת מה קרה בהמשך, אבל פתאום מצאתי את עצמי
הולכת ליד ציון לחדר הישיבות.
"שלום לציון!!!!", אמר בחגיגיות שוסטר, "שלום גם לפקד ציגלר
ולכל השאר!!!"
הוא התחיל לדבר על השינויים שהיחידה צריכה לעבור לקראת המאה
ה-21, אבל אני כבר לא הקשבתי. רק הסתכלתי על יעלי בתו שרכנה
לעבר השולחן והניחה כוסות קפה, שואלת כמה סוכר. לפתע רכנה
לעברי והניחה את הקפה, מחייכת בחביבות. כשהתכופפה הצצתי במחשוף
שלה, סוקרת את שדיה הצעירים ואת עורה החלבי.
"פקד ציגלר!!!! שאלתי האם התיקים יהיו מוכנים עד סוף
היום!!!!", שאג שוסטר.
"כן... כן... כמובן....",מלמלתי.
כשנסעתי על האופנוע לביתי, הסוד ששכן במעומעם בתודעה שלי חזר
להטריד את מנוחתי. ידעתי משהו על מישהו, אך משום מה לא חשתי
בנוח לספר את זה לאף אחד. חשתי, באורח ביזארי למדי, כאילו היה
מדובר בסוד אישי שלי, שאם מישהו יגלה ארגיש עירומה למדי...
למחרת זומנתי למשרדו של שוסטר.
נכנסתי נבוכה כולי, מחכה למוצא פיו.
"כן... על מה רצית לדבר אתי...?"
"בזמן האחרון, אני מרגיש שאת מרוחקת ולא מרוכזת בעבודה...יש
סיבה מיוחדת?"
שתקתי.
"טוב, אני לא אלחץ עלייך יותר, רק תדעי שאם תצטרכי לדבר, אני
פה...", חייך שוסטר חיוך אבהי ונראה לפתע אנושי ונחמד יותר.
אני שונאת כשהוא מתנהג ככה...
ישבתי על הספסל במסדרון, חושבת לעצמי מחשבות, הסוד המוזר בוער
בתוכי, כשלפתע שמעתי קול.
אני יודע שאת יודעת עליי, אמר הקול.
הסתובבתי עוד באמצע המשפט והבנתי שהקול בא מציון, אבל שפתיו לא
זזו. איכשהו הבנתי שאלו היו המחשבות שלו ששמעתי...
אז אתה חייזר, החזרתי לו מחשבה.
כל הכבוד, חייך ציון חיוך ציני, עיניו הירוקות בורקות,מוזר
שעוד לא קדמו אותך לדרגת רב פקד...
שוטטת לי במחשבות..., שדרתי בכעס, רק האקר של טלפתיה יכול
לדעת על השאיפות שלי לקידום.
לא צריך להיות טלפט כדי לנחש את זה, חייך בהתנשאות, זה כתוב
לך על המצח בכל פעם שאת מסתכלת על שוסטר...
מה שמעניין אותי, זה למה שלא אספר לכולם שאתה המפתח לפתרון
התיק המשטרתי...
כי את לא יכולה, ראיתי שחייך בבטחון, נעלתי לך את האזור הזה
במוח, ככה שלא תצליחי לספר לאנשים עליי...

בהפסקה יצאה היחידה לעשן בחצר. תאמר האמת, רק אני וכרישי
מעשנים, אבל כל השאר מתלווים אלינו. כרישי נאבק במצית ולבסוף
הצליח להדליק את הסיגר הקובני המסריח שלו, מפזר עשן דוחה וסמיך
לכל עבר, פניו הסמוקות מפיצות רוגע לא אופייני. עישנתי את
הסיגריה שלי, משתעלת קלות כשהבחנתי ביעלי הבלונדינית, שפלירטטה
עם שוטר טירון, כשהיא נותנת לו להציץ לה במחשוף, כאילו בטעות.

אני מבין שאת טפוס בודד, שמעתי את מחשבותיו של ציון, בעודו
מעביר את ידו על שערו הקצר.
כנראה שאתה לא כל כך חכם כמו שחשבתי, העפתי בו מבט כועס,
אני דווקא מאורסת!!
אני לא מדבר על מצב פיזי, אני מדבר על מצב רגשי.... מעולם לא
ספרת לארוס שלך על הפנטזיות הכי עמוקות שלך... מעולם לא נפתחת
בפני איש על הסודות הללו....
בחייך, הסמקתי, אם אתה מדבר עליה, הבטתי ביעלי, כל כך
תמימה, היא עדיין נערה!!!
זה לא ממש מדוייק, חייך חיוך שחצני, מחר ימלאו לה 18
שנים.... זה לא הופך אותה לבגירה בכוכב הזה...??
כן, נכון, אבל מאיפה לי לדעת אם היא בקטע הזה או לא....
את לא צריכה לדעת, הרגשתי את חיוכו המרוחק חודר למחשבותיי,
ממיס את עצמותיי, עד שהסטתי במבוכה קווצת שיער שחורה שהסתירה
את המצח שלי....  חשתי כיצד הוא מכריח אותי להסתכל לתוך עיניו
הירוקות, המוזרות....
פתאום לא עוד הסתכלתי עליו, נער מעונב ומוזר עם חיוך עוצמתי,
אלא הסתכלתי על עצמי, למרות שלא הבטתי במראה. ראיתי את עצמי,
אשה צעירה לבושה בחולצת כפתורים ועניבה, מסדרת באי נוחות את
העניבה, מסרקת קלות את השער השחור שהיה מסודר בתספורת קארה...
רק דבר אחד היה שונה באישה שהיא אני, נוסף למבטה הקשוח חיוך
ממזרי...
הבטתי בבהלה על גופי, שהפך לגופו הנערי של ציון, לבוש בחליפה
אפרורית....
מה עשית לי?!?!?!, שאלתי בבהלה בראשי...
תרגעי, חייכה חיוך קונדסי האשה שמולי, התחלפנו רק ללילה
אחד, כדי שתוכלי לגשת ליעל...
ניגשתי ליעל, מלאת בטחון, או שמא מלא בטחון, מחכה שתבחין
בי...
"שלום ציון", חייכה יעלי, "רצית להגיד לי משהו??"
סדרתי את העניבה כמו שציון עושה, בולע את הרוק שבפי.
"כן", אמרתי בעצבנות, משחק עם קיסם בפי, "אני יודע שאני לא...
מכיר אותך הרבה זמן, אבל... תרצי לצאת אתי מחר לארוחת
ערב...?"
"בשמחה", חייכה יעלי ולטפה את לחיי, גורמת ללבי הזיכרי להלום
בפראות, "אתה חמוד, ציון"
קבענו בדירה של חברה טובה שלה. בחרתי טוקסידו שהיה במלון בו
מתגורר ציון, לקחתי זר פרחים שבחרתי והגעתי לדירה שלה.
"ערב טוב, ציון", קבלה יעלי את פניי, לבושה בשמלה עם מחשוף
עמוק... הבטתי בצווארה הענוג, שהתמזג עם התלתלים והחיוך שלה
בצורה מושלמת וחייכתי לעברה. היא חייכה לעברי בחזרה, גורמת לי
להסמיק.
"שב!!!", פקדה עליי בחיוך והצביעה על שולחן קטן עם מפה פרחונית
במרכז הדירה.
ישבנו לאכול סלט עם חסה ושאר ירקות, כל זמן הארוחה הרגשתי איך
הרגל שלה עולה במעלה הרגל שלי, באיטיות מתגרה...
בהתחלה לא ידעתי מה לעשות, לבסוף ליטפתי את הרגל שלה, גורם לה
לצחקק...
סיימנו את המנה העיקרית, יעלי קמה ובחיוך ביישני החוותה בידה
לעבר חדר השינה. פתחתי את דלת חדר השינה, מדביק נשיקה חטופה על
פיה הבשרני...
נכנסנו פנימה, שפתינו צמודות, אני מרגיש בהפתעה זרמים באגן.
משכתי את שפתה התחתונה בעונג, נאנח מעוצמת החויה....
"זאת הפעם הראשונה שלי", עצרה אותי לפתע בחיוך, "תהיה
עדין..."
"אל תדאגי", אמרתי לה, "זאת בערך גם הפעם הראשונה שלי..."
התיישבנו על המיטה הזוגית. נישקתי את צווארה ברכות, בזמן
ששחררה את העניבה שלי. הוספתי לנשק, מביט כיצד היא מתפתלת
בעונג.
התחלתי לנשק יותר למטה ויותר למטה, מדביק אחת ארוכה במרכז
המחשוף שלה... הורדתי את כתפיות השמלה שלה, חושף זוג שדיים
לבנבנים, שפטמות זקורות ומתגרות במרכזן. הוצאתי את הלשון שלי
במבוכה וכשעשתה לי "כן" עם הראש, התחלתי ללקק את החזה
שלה.שמעתי אותה מתנשפת, כשעברתי בעדינות עם הלשון, סנטימטר
לבנבן אחרי סנטימטר לבנבן... והנה הפטמות הרכות שלה... לקקתי
בזהירות את קצותיהן, גורם להן להצביע לעברי, גורם לה להתפוצץ
מעונג.
פתאום חשתי תחושה מוזרה במכנסיי. הבטתי מטה וראיתי את הבליטה
המכאיבה החדשה, שדורשת שאפרוק אותה...
"עכשיו תורי, תן לי", פקדה עליי, עדיין מחייכת והחלה לפשוט את
חולצתי, כפתור אחר כפתור, ממטירה נשיקות רטובות על גופי. לפתע
החלה משחררת באיטיות את החגורה שלי, מתרגשת מעוצמת החידוש,
מחייכת בהתרסה... כעת הייתי לבוש בתחתוניי בלבד והנה הכניסה את
ידה ללא הזהרה ותפסה את הבליטה, שנרגעה מעט מאז והנה הרגשתי
שוב משהו גועש שם. היא לטפה את האזור, עד שהסרתי באדיבות את
ידה ופשטתי את תחתוניי. הבטתי ביצור המוזר שהתרגלתי לראות על
גברים שהייתי אתם בלבד, נחש זקוף ואימתני שראשו ורדרד ועין אחת
בלבד בקצהו. חשתי כיצד הוא פועם, כשהסרתי ממנה לגמרי את השמלה,
משאיר אותה שכובה על המטה בתחתוניה.
הסרתי ממנה באיטיות את תחתוניה, מותיר אותה עירומה ונרגשת.
התחלתי מנשק את קרסוליה, מדגדג אותה מעט ומוציא ממנה מחאה
מבודחת, התקדמתי במעלה ירכיה ונשקתי את הירכיים הפנימיות.
והנה הגעתי אל הנרתיק המגולח שלה... נשקתי ברפרוף שם, נושף רוח
עדינה על האזור. פשקתי את רגליה עוד והתחלתי ללקק את
הדגדגן...
בהתחלה התפתל הפעמון הזעיר, מתנגש בלשוני ולבסוף נכנע למגעי,
מזדקר כחייל.
"עכשיו", נאנקה לעברי, "עכשיו, ציון"
התקרבתי לעברה, מרים את ראשי עד שפניי היו ליד פניה.
"את בטוחה???", שאלתי.
היא סמנה שוב "כן" בחיוך ביישני.... החדרתי לתוכה חלק מהנחש
הורדרד, מכוסה בגומי שהכנתי והוצאתי, וחוזר חלילה עד שנרטבה...
אזרתי מעט אומץ וחדרתי לתוכה פנימה.
היא צעקה מעט , אך בהמשך צעקותיה התחלפו באנקות עונג. חדרתי
לתוכה, מביט כיצד נאנקה בעיניים עצומות, שדייה הלבנבנים רועדים
מעלה- מטה. התחלתי להאנח גם אני, כשלא יכלתי יותר להחזיק מעמד,
אבל המשכתי בשביל יעלי. חדרתי שוב ושוב, שנינו צועקים בעונג,
כשלפתע צעקה את הצעקה הארוכה ההיא, שלעתים רחוקות צעקתי
בעצמי.... אז הרגשתי צמרמורת חולפת בי והנה הנחש ירק את
הארס...

יצאתי מתוכה, עייף ונרגש...
למחרת התעוררתי כרגיל, שוכחת את מאורעות אתמול.... למעשה גם
שכחתי את הסוד המוזר של ציון ואין לי מושג איך נזכרתי פתאום.
בערב ישבתי בפאב, מורידה טאקילות, מצוברחת. לא היה לי שום מושג
איך אפתור את תעלומת כלי הטיס שנגנב מחיל האויר, אבל היה ברור
לי ששימי חיפה על מישהו....
"פקד ציגלר",התיישבה לידי יעלי, מחייכת את חיוכה הניצחי,
"עדיין מוטרדת מהתיק ההוא...?"
"כן", אמרתי, זועפת כולי, "אין לי מושג מה הרמז שחיפשתי",
נופפתי בידי לעברה, שיכורה מעט, "אבל יש לי תחושה שזה ממש מתחת
לאף שלי והחמצתי משהו בתיק...."
היא הניחה את ידה הרכה על כתפי.
"זה בסדר", חייכה, "אני בטוחה שתצליחי... תגידי, אולי במצבך
עדיף שאסיע אותך לדירה של חברה שלי ומחר ניסע ביחד
לעבודה...?"
"לא... אני לא שיקוררררה", נסיתי לומר בעייפות אבל היא לא חכתה
לאשור ועזרה לי להכנס למכוניתה.
"השתגעת?!", נבהלה חברתה כשנכנסנו יחדיו לביתה, "התחלת להביא
לי שיכורים הביתה?!?"
"תרגעי", אמרה יעלי בתקיפות, "זאת סך הכל הבוס שלי והיא במצב
קשה"
"טוב, אני הולכת קצת לסידורים.... כשאחזור אני מצפה שהיא
תעלם!!!"

"עשיתי הרבה בושות.... כשהייתי שיכורה...???", שאלתי כשסיימתי
להקיא, יעלי מחזיקה את שערי.
"זה בסדר", חייכה, "את שיכורה נחמדה... לא מהסוג התוקפני..."
לפתע לטפה את שערי...
"מה את עושה?", הסמקתי במבוכה, דוחפת את ידה מעליי.
"זה בסדר", היא אמרה, "מזמן רציתי להתנסות במשהו חדש ונראה לי
שאת תתאימי"
"אני חייבת לחשוב על זה קצת...."
"זה בסדר", לטפה שוב את שערי, "אני אצא ואתן לך כמה דקות, אבל
אחרי זה ההצעה לא בתוקף..."
צחצחתי שיניים, במברשת שיעלי שומרת לאורחים, מנקה את פי מריח
האלכוהול....
לפתע יצאתי משם והדבקתי נשיקה על שפתיה, מותירה אותה ללא
מילים...

נשקתי את צווארה והתחלתי פותחת את חולצת הכפתורים שלה.... היא
שחררה את העניבה שלי, פותחת גם היא כפתור אחר כפתור, מנשקת
בעור החשוף שנגלה.... והנה היינו שתינו במיטתה, כמעט עירומות
כביום היוולדנו, מלבד תחתונים שהיו על גופה ומכנסיים על
גופי...
היא זרקה את חולצתי בשובבות לרצפת החדר, מביטה בשדיי כפי שאיש
לא הביט מעולם....
"מעורר קנאה", אמרה, "יש לך החזה הגדול והמושלם ביותר, יותר
ממה שדמיינתי"
ובאומרה זאת החלה לנשק את גופי, מתעכבת על הפטמות הענקיות
וחמורות הסבר, עד שהחלו להתעורר ולהזדקר לכוונה...
הושטתי יד רועדת לתוך תחתוניה והתחלתי ללטף בפנים, המשכתי
כשנאנקה והפסקתי כשחשתי את ידי לחה ורטובה לחלוטין...
והנה היינו מה שאנחנו, שתי נשים החוקרות טריטוריה אסורה,
מחפשות את....
טוב, אולי לא את אלוהים, אבל בהחלט צעקנו את שמו מספר
פעמים.... וכאן נסתיים ספור ראשון זה על יחידה לחקר העל טבעי
בבאר שבע, כאן אעצור ולא אספר מה קרה בהמשך עם המודיע המשטרתי
שצרפנו ליחידה, אני חייבת לשמור משהו לפעם הבאה...

ק.א.ק:אני חייבת להודות לרמי שעזר לי לכתוב את הקטעים על ציון
ויעלי בספור....