[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קרולין היחידה
/
רסיסים שבלב




חיבוקים ונשיקות - זה כל כך נעים. מרגישה ידיים חזקות מלטפות
לי את הגב, צוואר, חזה... אני נאנחת מרוב הנאה, רואה תשוקה
בעינייך. לרגע שכחתי  מכל העולם, רק אני ואתה. פעם ראשונה
שאנחנו ביחד, ממש ביחד.
מרגישה איך מרים לי את החולצה, מלטף את הבטן, כל כך בעדינות.
הלוואי שיכלתי להמשיך, הלוואי ש... אני מתרחקת ממך.
"מה קרה?"- אתה שואל.
"אני צריכה לספר לך משהו".
מרגישה נבוכה, ומעט מפוחדת, לא יודעת למה. עד היום זה לא הפריע
לאף אחד, אבל תמיד יש את הרגע שאני צריכה לספר.
"יש לי צלקת בלב..."- עניתי.
"אני יודע שנפגעת הרבה, אבל האם זו סיבה לא לאהוב שוב?"
ברגע זה בא לי לחבק אותך חזק, אבל אני צריכה לספר...
"לא, אתה לא מבין. באמת יש לי צלקת. אני... אני... אני עברתי
ניתוח לב פתוח, לפני שנתיים וחצי".
זהו, סיפרתי. כל כך רוצה שתחבק אותי ותגיד לי שהכל בסדר, ששום
דבר לא השתנה, שאתה עדיין רוצה להיות איתי, לעשות איתי אהבה!
"את חושבת שזה מפריע לי?"
אני מנסה לראות על הפנים שלך מה אתה חושב, מה מרגיש, אך לא
מצליחה.
"קודם תיראה את הצלקת", מרימה לאט את החולצה.
"אוקי. אני רואה, וזה עדיין לא מפריע לי. את רוצה לדבר על
זה?"




"נולדתי עם מום בלב. רוב הזמן לא ממש הרגשתי את המחלה - רקדתי,
שחיתי, עשיתי אהבה... כשהרגשתי שאין אויר, פשוט עצרתי, נחתי
מעט והמשכתי. הייתי בהכחשה - מבחינתי הייתי בריאה לגמרי.
חשבתי על המחלה רק פעם בשנה - בביקור תקופתי במכון לב.
באחד הפעמים רופא אמר, שאם אני רוצה ללדת ילדים, מומלץ לתקן את
הבעיה.
ואכן הלכתי לניתוח, בלי לחשוב הרבה, בלי לדעת מה באמת מצפה
לי.
אשפוז, הכנה לניתוח, הרדמה...
זוכרת שהתעוררתי בטיפול נמרץ. ניסיתי להגיד משהו, אך לא הייתי
מסוגלת: צינורות בגרון הפריעו לדבר, הפריעו לנשום. רוב הזמן
ישנתי. מדי פעם ההכרה חזרה אלי, הייתי פוקחת את העיניים ורואה
את המלאכים בלבן, את הרופאים ואת אימא שלי. אימא הכי טובה
בעולם. רק מלהסתכל עלי היא ידעה שצינורות לוחצים לי בצוואר,
שיש לי בחילה...
הייתי ערומה, מכוסה בסדין. הרגשתי כמו גוש בשר שהופכים אותו
מצד לצד כדי לשטוף מעט את הגוף.
זוכרת איך הוציאו לי את הצינור מהגרון, אחר כך עוד אחד...
התחלתי לנשום לבד.
העבירו אותי לחדר אחר, חדר ביניים. אך עדיין הייתי מחוברת
לאינפוזיה, צינורות וחוטים. שכבתי על הגב שלושה ימים, אסור היה
לזוז. רק חלמתי על הרגע בו אוכל להתיישב, להתהפך..."
אני רואה שאתה מקשיב לי בתשומת לב. למה? למה אתה מקשיב? למה
שיהיה לך איכפת? אבל אתה מקשיב, ואני ממשיכה.
"הזמן עבר בין ערנות לשינה. באו לבקר חברים, משפחה... קיבלתי
המון תמיכה ואהבה. אחרי זה חשבתי: יש אנשים שצריכים למות כדי
שיוכלו לשמוע בהספד כמה אהבו אותם, אם כי מאוחר מדי ואי אפשר
לשמוע מהקבר. ואני? אני הייתי צריכה רק לעבור ניתוח, כדי לדעת
ולקבל את כל האהבה הזאת...
כשהוציאו צינורות מהבטן, הרגשתי כאילו מושכים לי את הלב החוצה.
אבל לא הוצאתי הגה, ידעתי שעוד מעט אוכל להתיישב, לקום,
לטייל... והרגע הזה הגיע, סוף סוף. הייתי מאושרת! איך זה
שאנשים מקבלים כמובן מאליו שאפשר להזיז ידים, רגלים, שאפשר
לשבת, לקום? רק ברגעים כאלה כנראה לומדים להעריך את הדברים
הקטנים, שנראים כל כך מובנים מאליהם".
מסתכלת עליך, מנסה לראות מה אתה מרגיש. אבל אתה שקט, ונראה
עצוב. למה?




"אחרי שלושה ימים כבר ריקדתי ליד המיטה עם ווקמן. הסתובבתי ליד
תחנת האחיות, רק כדי שיראו שאני מרגישה טוב, וישחררו אותי
הביתה. אבל אחרי שלושה ימים לא משחררים, אפילו לא אותי. צריכים
מעקב ובדיקות דם, כדי לראות שהכל בסדר ולהתאים את המינון של
התרופות.
אהבתי את הצוות. העברתי לילה שלם בתחנת אחיות (וכמובן גם אחים)
- סיפרנו בדיחות, שתינו תה. לא רציתי להתקרב יותר למיטה מאז
שקמתי, לא יכלתי לשכב יותר על הגב.
אבל למרות כל הכיף, הפינוקים ותשומת הלב, רציתי הביתה.
התחנונים שלי עזרו, החליטו לשחרר אותי סוף סוף, חמישה ימים
אחרי הניתוח.
אני לא אשכח את הרגע: ישבנו ליד החדר, אני, אימא שלי והאחות,
שמסרה לי מכתב שחרור וניסתה להסביר לי איך להתנהג בתקופה
הקרובה.
ברקע שמעתי שיר של נטליה אוררו, שכל כך אהבתי לרקוד לצליליו.
דמעות עלו בעיניי - לא אוכל לרקוד עוד זמן רב..."
שמתי לב על חוסר סבלנות בתנועות שלך, או שפשוט נדמה לי...
כנראה נכנסתי ליותר מדי פרטים קטנים, שחשובים לי, אבל אתה בטח
מעדיף לשמוע כבר את הסוף ולעשות אהבה. אולי לסיים ולגרור אותך
לחדר שינה? לחבק, לנשק, להרגיש... החלטתי לקצר.
"האחות דיברה על משהו, ואני הקשבתי לשיר והרגשתי דמעות מרטיבות
את פניי. קלטתי משפט אחד מכל מה שאמרה: אסור יחסי מין חודש.
הסתכלתי עליה, כאילו שפכה עלי מים קרים. מה זה אסור? לא שיש לי
עם מי, אבל... שאלתי אותה: אסור יחסי מין או אסור אורגזמה?"
אימא שלי הסתכלה עלי במבט קצת כעוס, אבל היה לי חשוב לקבל
תשובה. האחות ענתה ברצינות: מה זאת אומרת? אסור לחץ על בית
החזה. ואני פתאום הרגשתי מאוד יצירתית ושאלתי בתמימות: ואם
בפוזה אחרת, אז מותר?
היום אני צוחקת על זה, מספרת בתור בדיחה. אבל אז קיבלתי בעיטה
מאימא מתחת לשולחן.
צלילי המוזיקה שוב חדרו להכרתי, ואז פרצתי בבכי. אף אחד לא
הבין למה, הרי משחררים אותי הביתה והכל כבר מאחוריי. אבל
המשכתי לבכות, ללא שליטה, שלושה ימים, כמעט ללא הפסקה.
כל יום הוספתי עוד דקה להליכה, הצלחתי לעלות עוד מדרגה... היה
קשה, היה מעייף, היה כואב, אבל הצלחתי לחזור לעצמי - להליכה
מהירה, למרחקים שלפני הניתוח. אחרי חודש חזרתי לרקוד."
מקווה לקבל חיבוק, נשיקה. אך אתה יושב ומחכה.
אמרתי בשקט: "סיימתי".




"פסחת על הקטע הכי מעניין, מתי בסוף עשית סקס?", שאל.
גברים, כל מה שמעניין אתכם זה סקס.
"אתה באמת רוצה לשמוע על זה? כי זה סיפור בפני עצמו".
"כן, אני רוצה".
"לקיים יחסי מין לא היה לי עם מי, לא היה לי חבר. אבל לא הייתי
רגילה לא לגמור תקופה כזאת ארוכה. אתה יודע, בשיטת עשה זאת
בעצמך..."
אתה מחייך, הבנת על מה אני מדברת.
"עברו שלושה שבועות. הרגשתי שאני לא יכולה יותר, כולי בוערת
מתשוקה. אז נגעתי מעט כדי להרגיע את המקום... לא יודעת איך קרה
כל כך מהר, גופי רעד... המשכתי, פעם ועוד פעם... עד שהרגשתי
מרוקנת ומסופקת. כמובן שכל רגע עצרתי לבדוק את הדופק, לסדר את
הנשימה. פחדתי שיקרה משהו, הרי עוד לא עבר חודש. אבל הכל נגמר
בשלום, עם חיוך רחב על הפנים. הרגשתי שאני שוב חיה, הרגשתי שוב
אישה."
"אני שמח שנהנית, אבל בכל זאת מתי שכבת עם גבר בפעם הראשונה
אחרי הניתוח?"
"רגע, עוד לא סיימתי לספר. חודש וחצי אחרי הניתוח הלכתי לבדיקה
במכון לב.
נכנסתי לחדר של הרופא, קצת מתרגשת. הוא נראה לי מבולבל, אחר כך
סיפר שחשב שאני אשת מכירות או משהו כזה, כי לא נראיתי כלל כמו
אחרי ניתוח.
כשהבין שאני פציינטית, התחיל בתשאול ובבדיקה. אבל אותי עניין
רק דבר אחד: מתי אפשר יהיה לרקוד כמו שאני יודעת, כמו שאני
אוהבת. שאלתי, אך הוא לא ממש הבין למה זה כל כך חשוב לי. אז
עניתי בתמימות: אתה צריך לראות אותי רוקדת כדי להבין! להפתעתי,
אמר: אוקי, מתי אני יכול לראות אותך רוקדת? לא הבנתי לרגע -
מולי היה רופא צעיר, חתיך, רווק... האם הוא מתחיל איתי?
עניתי שאשמח שיצטרף אלי לריקודים. ביקש מספר טלפון, סיים את
הבדיקה.
בדרך הביתה התקשרתי לאימא שלי, ובהתלהבות סיפרתי: אימא, הרופא
התחיל איתי!
חודש וחצי אחרי ניתוח לב - צלקת, חוסר ביטחון לגבי הנשיות
ולגבי היכולת למצוא חן בעיניי גברים... והנה, רופא חתיך התחיל
איתי! גבר שראה את הצלקת, שידע שעברתי ניתוח!
להפתעתי, התקשר באותו הערב. נתן המון מחמאות, בעיקר על המבט
החושני בעיניים.
אמר שהתקשה להתרכז בבדיקה כי היה מגורה כל הזמן. לא האמנתי -
רופאים לא אמורים להרגיש ככה! אבל אחרי רגע כבר שכנעתי את עצמי
שאם הוא מרשה לעצמו להתנהג ולדבר בצורה כזאת, סימן שהוא באמת
רציני. הרי אף אחד לא יסכן קריירה בשביל סתם סטוץ!
אחרי כמה ימים נפגשנו, המשיך במחמאות והתנהגות כובשת. הרגשתי
אישה, נשברתי ושכבתי אתו. לא יכולה להגיד שהיה טוב, הסתבר שהוא
לא היה ממש בכושר, לפחות לא מספיק בשבילי.
דיברנו כמה פעמים בטלפון, נפגשנו עוד פעם אחת, ואז נעלמו
עקבותיו. עד היום אני לא יודעת למה.
אבל עכשיו אני יכולה להגיד, שכדי להתגבר על הפחד מסקס אחרי
הניתוח, שכבתי עם קרדיולוג! פתרון טוב, לא? איך אומרים? בדיקת
מאמץ שהצליחה, לכל הדעות.
קיבלתי מה שכל כך ייחלתי לו באותו רגע - ביטחון, הרגשה שאני
אישה מושכת ויפה. אז אין לי במה להאשים אותו, בעצם צריכה להגיד
תודה.
גם אתה הולך להיעלם לי?"




אני רואה שאתה נבוך מהשאלה. מחבק אותי, מנשק אותי,אך לא
עונה...
אני מחבקת אותך חזק. המגע של הידיים שלך כל כך נעים ועדין. אתה
נוגע לי בצלקת, מנשק אותה. רגע של אושר, לא חשוב מה יהיה אחר
כך.
"בוא, נלך לחדר שינה".
אנחנו עושים אהבה, הרבה אהבה...
כבר מאוחר ואתה צריך לחזור הביתה. בדלת נותן לי חיבוק, כזה חם
ועוטף...
"ביי, חמודה."
אני מנסה לראות על פניך האם ניפגש שוב.
מתקשרת, אתה לא עונה. אני עדיין  מחכה שתתקשר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לנטאשה היו
חברים.






זאת שאהבה את
התל-אביבי


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/11/03 5:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קרולין היחידה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה