"אוף!!!
דיי כבר...!
דיי
תסתמו שתיכן
אני לא רוצה לשמוע"
למה היה לי לשמוע את המריבה הדבילית בין שתי בנות רבות, ועוד
עליי?
אני?
דניאל כהן, סתם ילד
ילד אחד...
לא מרגיש
לא בוכה
לא מחייך
סתם אדיש
אדיש וטיפש
לומד באיזה בית ספר מסריח לילדים נורמאלים- לא כמוני. עולה
לכתה ט'.
ישן באיזה מיטה נוחה כזאתי, מודרנית, סטייליסטית.. 48 קפיצים-
זה לא צחוק.
אני עדיין לא התרגלתי.
אוכל מאכלים רגילים- ירקות, בשר ביצים חלב...
הכל מהטבע...
המקום בו נועדתי להיות.
אלוהים בשבילי? אגדה שאולי תתגשם... חלום רחוק ומתוק ובעיקר-
ישן.
מה לי ולחיים האלו?
ועכשיו שתי הבנות הטיפשיות האלו רבות עליי.
רומי ועינת.
שתי מחזרות צמודות וקבועות שלי מכתה ו' בערך.
הן נראות לי נורא ילדותיות, למרות שידעתי מניסיון קודם, ששתיהן
נפלאות.
רומי צרחה על עינת, עינת החזירה לה... הרבה רעש...
מכות
צרחות
שערות מפוזרות... משהו לא נעים לראות.
החלטתי להפסיק את הריב הדבילי הזה- עליי, למרות שלא ממש עניין
אותי אם הן יצעקו עד מחר...
הבעיה היא שזה בבית שלי, בשכונה שלי....
למה להסתבך?
רומי ועינת הסתכלו עליי, והתחילו לריב גם איתי.
רומי הייתה הראשונה ששמעתי:
"דניאל, אתה תמיד אהבת אותי!
אתה יודע את זה
אני אוהבת אותך, אתה אותי, בוא נהיה ביחד!!
אל תשים על העינת הזאת, מטומטמת...
נכנסת לנו ככה לזוגיות.
עשית טעות פעם אחת, אל תחזור עליה שנית."
היא צודקת, אין מה לעשות.
אני ורומי היינו הזוג הכי אוהב שאפשר.
הכל עשינו ביחד... היה לנו טוב
עד שגם עיינת נכנסה לתמונה
החברה הכי טובה של רומי
או שעכשיו הן כבר לא חברות.
לא ממש התעניינתי בנושאים האלו.
לא'דע למה... לא הרגשתי ת'צורך לדעתי.
מאז שעינת התאהבה בי, היא נסתה לחטוף אותי מרומי.
ואני... כמו טיפש...נחטפתי.
אהבתי את רומי
כל כך חזק אהבתי אותה
אני לא יודע למה הלכתי לעינת
אולי בגלל שהיא יותר יפה
כזאתי... עיינים אפורות, שיער חום, בהיר בהיר כזה.
כמו השמש
עור בהיר.
קצת רזה, קצת מלאה...
גבוה.
ההפך המהופך מרומי:
עיינים שחורות, כמו הלילה בעיצומו
שיער שחור עוד יותר מהעיניים.
תלתלים.
לחיים ורדרדות.
ועוד בהיר.
אף אחד לא מבין איך היא יצאה כזאתי בהירה בעור, וכזאתי כהה
בעיינים ובשיער.
דיי מלאה.
משקפיים.
אבל... את רומי כל כך אהבתי.
וגם את עינת.
אבל לא כמו את רומי.
על מה הן בכלל מתווכחות?
עינת יודעת שאני אוהב את רומי כמו שלא אהבתי אף אחד מעולם.
אפילו לא כמו את ההורים שלי, שאני קורא להם: "ההורים המאמצים
שלי".
למה?
אני לא מרגיש שהם שייכים לי.
למה?
ככה.
עינת צרחה עלי:
"אבל אני חברה שלך!!
זה אומר שאתה אוהב אותי!
זה אומר שאתה שייך לי!
אין דבר כזה להיות עם מישהי אחת, ולאהוב אחרת!!!!!!"
גם כן היא, עם העקרונות הדביליים האלו.
מה היא חושבת?
שאני יכול להשתלט על הרגשות העצומים שהיו לי כלפיי רומי?
רציתי להגיד לה:
"עינת, אני מצטער.
אני אוהב את רומי.
תמיד אהבתי אותה.
את פשוט פיתת אותי... אני מצטער."
אבל לא היה לי האומץ.
סימנתי לרומי שזה הזמן שכדאי שתלך, היא עשתה לי סימן הסכמה.
ידעה מה אני עומד להגיד. ידעה מה אני עומד לעשות.
והיא איחלה לי בהצלחה... בסימן כמובן.
ידעה שפרידה זה דבר קשה, הרי היא חוותה את זה ממני.
נשארנו רק אני ועינת.
הסתכלתי עליה.
מסכנה כזאתי.
יפה.
עוד לפני שהספקתי להשחיל מילה, עינת התנפלה עליי, אך בנימה
חלשה, קפואה, וכמעט שבכתה:
"אני יודעת מה אתה עומד להגיד, אני מבינה.
אתה אוהב את רומי, וזה בסדר..."
דמעות עלו בעיניה, ידעתי- היא אוהבת אותי, באמת.
"ו... אם אתה רוצה, או היא רוצה, אני לא אתערב לכם.
אני אשב בצד..
אבל אבל..."
חיבקתי אותה.
"רק שתדע,"
היא המשיכה.
"אני, אני אוהבת אותך.
אני תמיד אהבתי.
אני מצטערת שהפרדתי אתכם מלכתחילה.
זאת הייתה טעות שלי."
אחרי שדיברנו קצת והבהרנו את הדברים, עינת הלכה הביתה.
שלוש שעות לאחר מכן, התקשרתי לרומי.
היא לא הייתה בבית.
ביקשתי שימסרו לה, שתחזיר לי טלפון.
התקשרתי לעמית, החבר שלי, החבר הכי טוב שלי...
ענה לי קול של בת.
קול שהכרתי.
זה הזכיר לי את הקול של רומי...
רציתי שזאת תהיה היא.
זאת הייתה אחות של עמית, היא אמרה שעמית לא בבית אבל הוא עם
הפלאפון.
לא רציתי להטריד אותו, אני יתקשר אליו יותר מאוחר, או מחר,
במילא היה לי יום קשה...
ועמית אוהב את רומי, אם הוא ידע שחזרנו...
התקשרתי שוב לרומי...
אח שלה הקטן ענה לי, שי..
הוא אמר:
"מה אתה רוצה? מי אתה?
היא אמרה שאם מתקשר מישהו, לא משנה מי, לא לתת לה את הטלפון.
אה בעצם..
אלא אם כן קוראים לו עמית."
חשבתי קצת...
ואז אמרתי:
"אני עמית, תן לי לדבר עם רומי."
שי לא האמין לי בהתחלה, אבל אחרי שהבטחתי לו תמונה של
פיקאצ'ו,
הוא הסכים.
"הלו?"
רומי... איזה קול מתוק.
אהבתי אותה כל כך.
"רומי... מה קורה? זה דניאל.
למה את לא מוכנה לדבר עם אף אחד חוץ מעמית?"
רומי לא ענתה.. נשמה, וניתקה לי את הטלפון בפרצוף.
היום למחרת היה יום רביעי.
היום שהכי שנאתי.
בהפסקה תפסתי רגע את עמית ביד.
סיפרתי לו את אירועי אתמול, עינת, רומי, שיחת הטלפון המוזרה.
הכל.
עמית הסביר לי:
"לא ידעת שאני ורומי ביחד?
היא הייתה אתמול כל כך מדוכאת בגללך,
כל כך פגעת בה!"
"מה? אני נפרדתי מעינת בגללה!"
"זה לא מה שרומי דווחה.
היא אמרה שהיה וויכוח קשה בינה לבין עינת, שבסופו אמרת לה
ללכת...
שזה היה כאילו סימן של: "אני נשאר עם עינת... שלום"
רומי התקשרה אליי... סיפרה לי הכל.
אמרתי לה שאני בחיים לא הייתי עוזבה אותה לטובת מישהי אחרת,
והיא רק אמרה ומלמלה כל הזמן:
"אני אוהבת אותך.. עמית..אוהבת.. עמית.."
היא הייתה במצב קשה, דניאל... מה יכולתי לעשות?"
לא האמנתי, הייתי בטוח שרומי קצת יותר נבונה.
הפסדתי את שתיהן,
כמה שהסוף הזה בנאלי...
הלוואי והוא היה קצת שונה. |