שלושת הדמויות אצו אל כיוון גן השעשועים והתחבאו בין השיחים.
כצלליות אנושיות, הן עשו את דרכן בין קבוצות השיחים הנמוכים
אשר פוזרו שתי-וערב בתוך פריפרית הפארק גדול המימדים. לצופה
מהצד היה ברור כי היו אלו שלושה זכרים צעירים וזריזים, למזלם
של הללו לא היה אף צופה מהצד. אחד מהם נתקל בשורש בולט של עץ
גדול אותו הם עברו. הוא היה נוקע את קרסולו אילולי חברו שתפס
אותו ממותניו וייצב אותו טרם היה מתחיל להשתנק מכאב וחושף את
נוכחותם לפני שיספיקו לסיים את משימתם.
הם הגיעו אל אמצע הגן, והתמקמו להם בין השיחים שהיו הכי קרובים
לפסל העץ הענק בדמות אדם שהיווה את מקור גאוות העיירה כולה.
היה זה פסל של אנדרטת זיכרון לניצולי שואה מקומיים והפסל היה
בדמותו של אריה פישברג, ידוען מקומי שעזר בהקמת העיירה וגם סבו
של אחד מאותם נערים שכרעו להם יחדיו בין השיחים. דניאל פישברג
החל להוציא את מכלול כליו מילקוטו ושני חבריו עזרו לו בארגון
הפעולה. מקסים אלכסנדרוביץ' היה הצעיר מביניהם, וגם המגושם
ביותר. היו לו ספיקות בקשר לסיבה האמיתית שמאחורי פעולתם אך
הוא שמר אותן לעצמו כיוון שרצה לרכוש את חיבתם של הבוגרים
יותר.
ייבגני וישנינסקי אהב לעשות שטויות כאלה. הוא בטח לא שאל
שאלות. כבר מזמן שהוא התמכר לאדרנלין שהיה כרוך בפעולות
ונדליזם וכשזה הגיע לציוד חבלה, הוא היה גם אמן וגם מדען.
מקסים החזיק בידיו את שתי צנצנות הריבה השקופות המלאות בנזין,
ומבטו של ייבגני צעק אליו "אני אוכל את נשמתך אם תאכזב אותנו
עכשיו". ייבגני החזיק בידו את מסור החיתוך הדק. היה זה מסור
יקר ועדין אשר נראה כקשת עגולה שמשתי קצותיה התחבר לו חוט דק
וחד אשר שימש לחיתוכים עדינים ומהירים.
הם החלו בעבודתם.
הניסור היה החלק הקשה. דניאל וייבגני טיפסו על מדרגת האבן
שהייתה בסיסו של הפסל. דניאל החזיק את ידו הימנית של הפסל
וייבגני החל לנסרה מהכתף ועד בית השחי. כשהיד נותקה ממקומה
דניאל נזהר שלא להפילה על האבן והגיש אותה אל מקסים שהניחה על
הדשא ליד הילקוט.
היד השנייה הייתה יותר קלה כייוון שעכשיו הם ידעו למה לצפות.
ואז הגיע הקטע המסובך. מקסים הביא את זוג השרפרפים המתקפלים
שהיו בילקוט והשניים טיפסו עליהם בשביל להגיע אל ראשו של הפסל.
דניאל החזיק את הראש בלחייו וייבגני ניסרו מהגרוגרת ועד העורף.
הם היו צריכים את מלוא שיווי משקלם בשביל להסיר את הראש
ממקומו, אך הם הצליחו ובעזרתו של מקסים גם הניחוהו על הדשא.
הם החלו לקפל את ציודם, והשאירו רק את זוג הצנצנות בין
השיחים.
במאמץ משותף הם הרימו את שללם ועשו את דרכם אל מכונית החילוץ
שלהם. הם הניחו את חלקי הסבא בתא המטען של הפז'ו הישנה ועצרו
לדקה של מנוחה. דניאל חייך אל ייבגני שהחזיר לו פרצוף מרוצה
והנהון קל. "שנמשיך?" הוא לחש וצמד רעיו הנהנו בהסכמה.
ייבגני שלח את הודעת הטקסט המוכנה מהסטאר-טק החלק שלו, לקח
מתוך האוטו תרמיל שמפתחו בצבצו להם כשש אלות ברזל דקות, והחל
לרוץ חזרה אל כיוון הגן.
מקסים ודניאל נכנסו למכונית ונסעו משם.

ייבגני הגיע אל עץ האלון וטיפס על גזעו במהירות של סמור. תוך
שניות הוא ישב לו על ענף עבה והמתין לבואם של תגבורתו.

דניאל הסיע את האוטו לקצה אחד של העיירה, שם הוא נתן למקסים
לזרוק את ידו הימנית של סבא'לה.

שש דמויות מפוקפקות עשו דרכן אל תוך הגן ונעמדו תחת עץ האלון.
חלקם מתלחשים ביניהם ומגחכים למראה הפסל הגידם והערוף. ייבגני
זרק את התרמיל אל הקרקע ואלות הברזל עשו את דרכן אל ידיהם של
חברי הכנופיה. כאיש אחד לבשו על ראשם ברדסים ומסכות ורצו אל
אנדרטת הזיכרון.
ייבגני הוציא את מצלמת הוידאו שלו והחל לתעד את המתרחש.

דניאל ומקסים הגיעו לקצה השני של העיירה והניחו את זרועו
השמאלית של הפסל בחצרו של אחד הבתים.

אחד מהונדליסטים מצא את זוג צנצנות הבנזין, ניפץ אותן על הפסל
המעוות וזרק מצית זיפו דולקת הישר אל המקום שהיה ראשו של
הפסל.
תוך כמה דקות לא היה הפסל יותר מגוש של פחם חסר צורה.

דניאל ישב בחדרו וקרא את עיתון הבוקר. "כנופיה מקומית הרסה
אנדרטת זיכרון בצפון הארץ, חשדות לנוכחותה של קבוצה אנטי
יהודית, בין יישובי הצפון"
דניאל חייך. "אתה רואה סבא, הם לא יחשדו בי ועכשיו אנחנו ביחד
לנצח. כל כך התגעגעתי אלייך"
ראשו של אריה פישברג חייך חיוך של עץ אל נכדו האהוב. "אני גאה
בך דניאל שלי"