יצרתי אותו כמגננה על העצמות הרועדות מקור,
יצרתי פתח למילים חדשות, להרג הזיכרון.
הוא בא, הוא הולך, הוא נוסע, הוא חוזר,
והוא כאן, כמו אותו זיכרון מעומעם,
גבעת הכלניות, בחורף,
טריינינג ונעלי גלי, ואבא מסביר על כל גוון של פרח.

הרי יצרתי אותו מתוך מבט מהורהר,
בתוך סיפור שצייר לי, גינה חדשה ששתל,
כאן קרוב, כדי שיהיה לי צבעוני בעיניים.
לא אתיימר, לא מתוך צלעי נוצר,
כי אם מתוך אשמה בוערת,
מתוך זנים חדשים של מחשבות,
להתנסות גם בתמונה שלו,
לבנות את ציצית הראש,
את האצבע הארוכה ביותר ברגלו.

הרי יצרתי אותו כאילו היה חי וקיים על הכדור הזה,
כאילו פסע בין ארצות, תיעד פעולות,
נזכר, חשב, יצר, למד, סקר.
כאילו הייתה לו היכולת להסתתר, לבקוע מחדש,
לנסח במילים את מה שהוא חושב.
יצרתי אותו כמגננה, זה בטוח,
מגננה על מה שכואב בפנים,
על ההתנצחויות הבלתי נפסקות
ביני לביני.

וחבל, חבל שיצרתי אותו, לחמם,
חבל שיצרתי אותו לגרום לי להרגיש,
הרי יצרתי אותו מתוך החלטה של רגע,
הצצה קטנה בשעון והוא כאן.
לא יהיה זיכרון מעומעם,
לא בית שנעזב, לא סוכת עץ שנבנתה,
לשעשע ילדים שנים אחורה.  

יצרתי אותו כדי שיהיה לי למי לספר על כל אלה,
אבל הוא סיגל לעצמו ורידים עצמאיים, תחושה של גדולה.
אותי הוא משאיר לבד להתמודד עם הקור,
עוזב, חוזר, נוסע, בורח.
מדבר מילים חדשות, הורג את הזיכרון.