מוקדש לליאב

הוא ישב לו בשיכול רגליים על הענף הגבוה של עץ הדובדבן הזקן,
והסתכל בנחת על העוברים והשבים בשביל שמתחתיו. מפעם לפעם היה
מי-מהם מרגיש בנוכחותו המרגיעה בעליו של העץ הזקן, והיה זורק
מבט מחויך כלפי מעלה, אל המקום בו הוא ישב, לועס פיסה מרוטה של
סאגומי.
כל תושבי הכפר הכירו אותו, אולם אף אחד מהם לא הכיר את שמו.
נדמה היה כי כל ימיו עברו עליו ברביצה בטלה בין צמרות עצים, או
על מדשאות מוצלות. ובחורף - בחורף היה נעלם. בעיתות גשמים היו
שרואים מעין נצנוצים ממנו, מרצד בינות לטיפות, כמו היה זכר
מודחק אשר הלב מנסה להחזיר על מנת לגרש את הקור.
הוא לא הרבה לדבר, אולם המעטים שדיברו עימו היו נזכרים בדבריו
בחיוך מהורהר בכל פעם שנשאלו לכך, וכמו היו מרחפים להם
מחוייכים עד שנשתכחה דעתם מן השאלה.
אולם דבר אחד בו התמיה ביותר את כל תושבי הכפר - אותו סאגומי
אשר הרבה ללעוס כמו היה ממתק או סם משכר. פעם, כשנשאל לכך,
מלמל ברטינה - "סאגומי. סאג." ולא הוסיף עוד. מאז נקרא שם
מלעסו סאגומי.
פעם מצאו מספר ילדים שארית סאגומי זרוקה על הדשא. היא נראתה
כמו סוליה של נעל ישנה מאוד, שחורה, מרוטה ולעוסה. הילדים עלצו
במציאתם וחגו סביב הכפר בשוררם שירים עליזים, ולבסוף טעמו מן
הסאגומי. אותם הילדים העידו שלסאגומי אין ולו שמץ של טעם,
ומרקמו כשל גומי ישן אשר שהה בשמש הקופחת של צהרי יום קיץ.
וכך ישב לו באותו יום אביבי בינות לענפי עץ הדובדבן אותו כה
אהב, ולעס לו פיסה דקה של סאגומי, ונדמה היה שזה עוד אחד מאותם
ימים יפים בהם העולם זורם בעצלתיים, כמו זה עתה אכל ארוחה דשנה
ועתה הוא מנמנם ומתנודד קמעה כסירה קטנה על מי מנוחות.
אולם באותו יום קרה משהו שהסעיר והקדיר את העולם ואת הכפר, שכן
אותו יום הגיע לכפר אדם חדש, אשר לא שש למראהו של האיש היושב
בינות לענפי הדובדבן, והזעיף פניו כנגדו. זה לעומתו המשיך
ללעוס סאגומי בנחת, ורק הרחיב במקצת את חיוכו החולמני. הזר רטן
לעצמו בשקט ושם פעמיו אל עבר מרכז הכפר בהחלטיות, שם פתח את
מזוודתו השחורה והוציא ממנה שתיל קטן. הוא כרע על ארבע והחל
חופר בידיו גומה, וכשזו הייתה עמוקה דייה טמן בתוכה הזר את
שתילו, וכיסה אותו. אז קם האיש במהירות, ספק ידיו בהנאה, סב על
עקביו ויצא את הכפר.
לפנות ערב אותו יום כבר היה השתיל בגודל של עץ צעיר, והתחיל
לתת פירות ראשונים - כאלה שנראו ככדורי סאגומי. האיש היושב על
עץ הדובדבן הסתכל בעץ החדש בחשד, וחיוכו נמוג.
עד בוא הערב כבר היה השתיל לעץ גבוה כעץ הדובדבן היפה,
ופירותיו הרבים נפלו על האדמה, שם זכו למבטים סקרניים מתושבי
הכפר. רוב האנשים לא שמו לב לכך שגדל להם לפתע עץ חדש במרכז
הכפר, אך היו מופתעים למראה הפירות המשונים. ילד אחד ניגש וטעם
את הפירות. האיש על עץ הדובדבן זעק בקריאת אזהרה אילמת, אך
עיניי כל האנשים היו נעוצות בפני הילד, שעטו עתה חיוך רחב
ושחוק. הילד העיד שהפרי מתוק וטוב, ומיד באו ילדים נוספים
לטעום ממנו. עד מהרה טעמו כל אנשי הכפר מהפרי המוזר, והתענגו
על טעמו המתוק. רק ילד אחד נשאר בצד, ובהה בבני הכפר בחוסר
מעש. הילד אשר שם ליבו אל העץ החדש. זה אשר שם ליבו אל כל
העצים.
עם רדת הלילה פרצה מהומה בכפר. פירותיו של העץ החדש כמעט
ונגמרו, וקטטה החלה בין שני אנשים, אשר כל אחד מהם רצה לקחת את
הפרי האחרון. עד מהרה הפכה הקטטה להמולה המונית שבלעה אל תוכה
את כל אנשי הכפר. הם צעקו, חבטו, הלמו ולא בחלו בשום אמצעי
להשגת הפרי האחרון. עד אור הבוקר לא נותרה נפש חיה בכפר, רק עץ
קמל עמד מושחר במרכז הכפר, וענפיו הדקים נראו כציפורני זד.

וילד קטן הסתובב לאיטו בכפר, לא בכה, לא צחק, לא חייך ולא
הזעיף פניו. הוא הלך ישר ולא הסתכל בגופות המצחינות. רק הביט
אל צמרת עץ הדובדבן, שם ראה איש עם סאגומי. ובעינו דמעה.