המסע אל המוות תמיד סקרן אותי. אני לא מהאלה שמאמינים בחיים
שלאחר המוות. כל המתים מסקרנים אותי, תמיד יש משהו שאתה חייב
להגיד, משהו שלא הספקת לפני שהוא או היא הלכו.
רובכם לא מכירים אותו ואפילו לא שמעתם עליו אבל אורי שינה בי
משהו. אני אפילו לא הכרתי אותו באפן אישי, וזה מה שעושה את זה
בשבילי כל כך מיוחד, הייתי בטירונות, המפקדים שלנו כינסו אותנו
בחדר ואמרו שהגיע הזמן שגם אנחנו נדע מה הולך. אמרו לנו שחייל
מהיחידה שלנו מת, נהרג בלבנון. אף אחד מאתנו לא הכיר אותו,
והיה קשה להחליט איך לקבל את העובדה שהוא מת כי אי אפשר להרגיש
קרבה אליו אבל הזדהות בטח שיש. עד שהפכתי למיפקדיונר לא שמעתי
עליו כלום.
עכשיו אחרי שנה שאני במחלקת הקשר אני מכיר את כל הסגולות
המיוחדות רק לו. מה שעורר בי את כל הבאלגן הזה היה הביקור בקבר
שלו. התמונות שלו, של הבחור היפה הזה, העציץ שעליו כתוב "באהבה
מנובמבר 96", עשו לי את זה. בבתי קברות צבאיים כל הקברים נראים
אותו דבר, אבל פתאום כשאני מביט בקבר כחלק מאזור החלקות, פתאום
מופיע בעיני מאין אפקט מהסרטים, כל הקברים בשחור לבן ורק אורי
צבעוני, פתאום הפרחים יפים כל כך, התמונה נראית כאילו לקחו
אותה מספר דוגמנות.
עמדנו שם פרק זמן שאורכו לא ידוע לי אבל זה הרגיש כמו שעות, אף
אחד לא מדבר, כולם רק עומדים שקועים במחשבותיהם, אני שם לב
שמעטים מהנוכחים הכירו אותו במציאות, זה לא מפריע לאף אחד.
תמיד כשמישהו שאני מכיר נוסע לחו"ל, כשבמקרים שלי זה כמעט תמיד
לאנגליה אני מבקש מהם להביא לי משהו מהדיוטי פריי, כנראה זה
עוד מהתקופה שעדיין הייתי צעיר, לא הייתי ילד שקיבל מתנות
רבות, אפילו לא ביומולדת, אז תמיד ניסיתי ללחוץ כדי שיתנו לי.
היום אני מבקש נראה לי בגלל איזה שהוא קיבעון כלכלי, אני לא
מאמין שאפשרי לוותר על החיסכון הכספי שמצוי בקניה בדיוטי פריי.
אבל זה בטח רק איזה תירוץ קיבעוני אצלי בשביל לצ'פר את עצמי.
תמיד סיקרנו אותי ההטבות שמקבלים אלה שעוזבים ארץ כלשהי, כאילו
לא מספיק שהם מקבלים את האפשרות להשאיר את כולם מאחור צריך גם
להוסיף את הקניה הזולה בדרך ליעד. כמובן אני מקשר זאת לשאר
עיוותי הצדק החברתיים המצויים בעולמנו.
איזה הטבות קיימות לעוזבים את ארץ החיים יש לדעתכם?, אולי סוג
אחר של דיוטי פריי, ואולי אין כלום. המאמינים מכירים שההטבה
היא הגן עדן, חיים מושלמים לעד, בלי הפסקה, בלי מכשולים, בלי
כלום. נשמע לי קצת משעמם כי אפילו הנאה מתמשכת מתחילה לשעמם
אחרי פרק זמן כלשהו. המתאבדים, וזה מצחיק אותי קצת, מאמינים
שהם מרוויחים שקט, מנוחה ושלווה בדרך היוצאת מעולם החיים. זה
נכון יש משהו מרגיע בלשכב במקום נוח לעולמי עד בלי שאף אחד
מציק לך, אבל זה נראה לי משעמם הרבה יותר אפילו ביחס להנאה
הבלתי נדלית של הדתיים.
מר קרת, שהוא בטעות גם זה שהצליח להביא אותי לשתף אחרים
בכתיבתי, בנה עולם שלם בו המתאבדים חיים בו לאחר סיומם, זה
יכול להיות רעיון מעניין. השאלה שלי היא האם זו הטבה או עונש
למרות שבסיפורו, בבירור הנוכחים סובלים. אבל אותי מסכרן
המעבר.
יכול להיות שזה דומה למעבר בין שלבי החיים. בין הנוער לצבא,
ומהצבא לעבודה ואז לפנסיה ואז לשם.
יכול להיות שזה כמו המעבר לסיני, שלושים ושישה שקלים ואתה כבר
שם.
אבל כל זה לא משנה יותר, רק אורי., אם אתה חוזר אל תשכח להביא
לי משהו מהדיוטי פריי. |
